סקירה על "6:29: הרגע שבו הזמן עצר מלכת" מאת עדי דקל טטנבוים

הספר: 6:29: הרגע שבו הזמן עצר מלכת · עריכה: עדי זליכוב רלוי

6:29: הרגע שבו הזמן עצר מלכת- אסופת סיפורים עריכת האסופה: עדי זליכוב רלוי 124 עמודים ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2025 כשפגשתי בספר זה בספרייה הרגשתי שאני חייבת לקרוא אותו. חשוב לציין כי אין מדובר באסופת טקסטים קלה לקריאה, אלא להפך; יש כאן אסופה הפוגעת בבטן הרכה ומציגה את אירועי 7.10 בישירות וללא התייפייפות. קראתי הרבה אסופות בעקבות היום השחור הזה, אך זו לא השאירה לי עין יבשה. קראתי לאט, דילגתי על קטעים וחזרתי אליהם, וחשתי את הקולות. גם של המתים וגם של החיים. באסופה משתתפים כותבים שונים המגישים את נקודת המבט שלהם באותו יום שחור ואחריו. חלקם מציגים את היום עצמו, חלקם מציגים את המחיר שבא בעקבותיו, חלקם מציגים משפחתיות שלרגע הלכה לאיבוד, ואף בכלל. כולם מציגים את נקודת המבט היום, הכואבת, המדממת, הלא-שלמה. זהו פסיפס אירוע ששינה את כולנו לנצח. כאמור, הטקסטים אינם פשוטים לקריאה. המילים "נוחות", אך התמונות מהדהדות בראש כל הזמן. קשה להתעלם מהקולות המציגים התמודדות עם טראומה מאוד קשה, כזו שלאו דווקא ניתן להכיל אותה ולהבין אותה. טראומה שקשה לתת לה מילים, ובכל זאת, איכשהו, הן נחצבו כאן. ובתוך כך נגע לליבי במיוחד הסיפור של אליק אוסטר, בו הוא מציג את אחיו שנהרג בלבנון ב-2025, סרן יצחק אוסטר ז"ל, שהיה בן 22 במותו. הוא מתאר דיכאון, אובדן דרך ותחושת בדידות שהגיעו בעקבות המוות הזה. כל אלה מתווספים להרגשת הנחת על האח שהתגאה בשירותו הצבאי על אבן הגיר שהביא מחו"ל (לבנון), ושהתייחס לתפקיד שלו ביראת כבוד, כי רק החיילים והמשימה הם החשובים. זהו סיפור כואב, מאוד ישראלי, ומציג את הטראומה של כולנו. הסיפורים באסופה הופכים את הטראומה הלאומית לאישית ומוחשית; אני באופן אישי איבדתי שני קרובי משפחה ביום הארור הזה, והסיפורים החזירו אותי לפחד שעבר עליי באותו היום. כאמור, זוהי טראומה של כולנו ואין לה פיתרון, רק מציאת הדרך לחיות עמה. כתיבה מתוך טראומה היא קשה, תודעתית מאוד וחורכת. הכותבים מביאים את מי שהם. וכך זה בספר, בקריאה הדורשת סבלנות, הכלה וקבלה של הטראומה.

לעמוד הספר