סקירה על "אגדת עטרה" מאת עדי דקל טטנבוים

הספר: אגדת עטרה · דפנה ברשילון

אגדת עטרה/ דפנה ברשילון 192 עמודים התחנה- בית הוצאה לאור, 2026 האם עטרה שטרומן היא בדיה, פרופוגנדה של הממסד או אישה שנשאה את השכול בגאון, ולא פסחה על אף תחנה ציונית? השאלה הזו מהדהדת לאורך כל קריאת הספר. עד העמוד האחרון. שחר, עובדת במוזיאון קטן בעמק, מדריכה קבוצות של חיילים, אנשים וצעירים מ"תגלית", מקלפת תמידית את מאורעות החלוצים שהגיעו לשם מאה שנים קודם לכן. כל הדרכה מלווה בתחקירים שונים והיא מוצאת חומר חדש. היא גם מעריצה את המשוררת רחל, היא מאוד ישראלית וקשורה לעמק ונחושה למצוא תשובה לשאלה הזו. "שחר את חייבת להוכיח להם שהיא הייתה קיימת" (עמוד 41, נכתב כך במקור). חזי הפך למנהל המוזיאון אחרי תהפוכות שעברו על הקיבוץ, הוא מאוד אוהב את המוזיאון, אך נוח לו שהדברים הם כפי שהם. שחר הפכה למדריכה מתוקף תפקיד בצבא ולאחר מכן נשארה. זו עבודה מאוד אחידה, כזו שמצופה ממנה שתחזור על אותו החומר ותציג את אותם הדברים, אך דמותה של עטרה איננה נותנת לה מנוחה. בשיחות עם חברותיה, בחיי משפחתה, הנוטים לתהפוכות גם הם, ובהדרכת האוכלוסיות השונות. היא חייבת לגלות את דמותה. כמו כן, הפוליטיקה הפנימית והחיצונית, זו של העמק וזו של המושב, החיים האישיים שאינם פתורים והשאלות העולות על ציונות, על חיי החלוצים וההיסטוריה של המדינה, כל אלה מניעים אותה עוד יותר. היא מפתחת אובססיה. היא חייבת למצוא תשובות. חזי מפנה אותה לחבר משכבר הימים, פרופ' נחום שפושניק, אדם שהאקדמיה הוקיעה בגלל טענות למחקרים מופרכים ופרופוגנדות בעייתיות שהציג. הוא אדם שעבר הרבה בחייו ומתגורר במעון ותיקים. היא מצליחה לדלות ממנו מידע על עטרה, קצה של חוט. מידע שלא ברור אם הוא בכלל נכון. וכאן למעשה מתגלה התפר בסיפור; ברשילון משחקת תמידית בכתיבת ההווה על העבר, כתיבה תסריטית היוצרת קריאה קולחת, וטקסט הנתון כל הזמן לשאלות. עטרה היא בת דמותה של שחר, ושחר היא בת דמותה של עטרה. שתיהן מקבילות ומייצגות את המעשים שלאו דווקא מתקבלים, את השאלות שכדאי לחקור והעבר שחשוב להבין. גם אם הוא מנסה להתנסח בהווה לא ברור. ברשילון משלבת בכתיבתה ריאליזם ישראלי מקומי, סאטירה שנונה וסיפור ייחודי. היא שוזרת בתוך הטקסט, שלכאורה אינו אמיתי, את מסע חייה של שחר, שלא מוותרת על מציאת קולה של עטרה שטרומן, דמות שהשיח האקדמי והשיח הביקורתי מנסים למחוק. היא מצליחה לדלג בין הדמויות בספר, יוצרת דיאלוגים מושחזים וגם משתמשת באמנות עכשווית, דרכה היא מפרקת מיתוסים ויוצרת פרוגרסיביות. כך היא מצליחה לגעת בשכול, בזיכרון המשפחתי ובצורך האנושי, ולעיתים הבלתי סביר, להיאחז בגיבורים. הכותבת מצטטת את יורם קניוק, את שירי העמק ואת דורית ראובני. כך הטקסט סופג תחושה מקומית, אורגנית וחיה. היא מציגה פסיפס חברתי רחב, כמשפחתה של שחר ודמותה של דאשה, המנקה שהיא גם קוסמטיקאית, וכך היא מנגישה את הסיפור ההיסטורי ויוצרת ממשק אמנותי בינו ובין דרמות היום-יום הקטנות. ההערצה של שחר למשוררת רחל ולארץ ישראל היא למעשה החיבור שלה לעמק, לסיפורים ולמיתוסים שסביבו. הטקסטים של רחל מזינים את אישיותה, דרכם היא מוצאת עוצמה ומפתחת את הצורך להבין מי זו עטרה. היא חשה אותה בבשרה, והיא נחושה לדעת עליה כמה שיותר, כדי שאף אחד לא ישכח אותה. לצורך כך היא מוכנה לעשות הרבה, למרות שהדבר מתנגש עם המציאות העכשווית, הציניות והאקדמיה, המנסות לפרק את המיתוסים הללו. הציר המרכזי בספר הוא שאנשים זוכרים את מה שנוח להם לזכור. העיסוק של שחר בעטרה שטרומן הוא מנגנון אקטיבי שכמעט משכתב את ההיסטוריה. היא מנסה להתחקות אחריה באמצעות שברי זיכרון, באמצעות הקבוצות שהיא מדריכה ובאמצעות פיסות מידע קטנות. העיסוק הזה יוצר לה שכבת הגנה מפני ההתמודדות שלה עם עצמה. ולכן, הספר בנוי מרבדים רבים ומסלקטיביות שנועדה לרכך את המציאות שלה ואת הרצון לפתור את האגדה הבלתי-אפשרית. כאוס החיים הוא זה שעושה לה סדר. ברשילון נוגעת בפצע הפתוח של האמת הסובייקטיבית. הזיכרון בספר מקבל מקלט נפשי בו העבר משוכתב על מנת לשרוד את ההווה. הכותבת מציבה כל העת מראה מול הדמות הראשית, ומזכירה לנו שסיפורי החיים אינם רק תוצר של מה שקרה לנו, אלא בעיקר מה שבחרנו לזכור. חווית הקריאה בספר מהירה, קולחת ומרתקת. רגשותיי היו רבים בעת הקריאה ונשארתי עם פה פעור. הכותבת מאפשרת להישיר מבט אל הנרטיבים שאנו בונים לעצמנו. היא גם לוקחת רגע אחד ומזקקת אותו במלואו. הוא יום הטבח הנורא של ה-7.10. זה ספר שנשאר הרבה לאחר קריאתו ומותיר הד עמוק של מחשבה על האמת. ומהי.

לעמוד הספר