סקירה על "אהב בשדרה" מאת eilit rozin

היום התחיל כמו כל יום. לב הלך לעבודתו - עד שטלפון אחד מבית החולים שינה הכול בתו התינוקת אלמה מאושפזת במצב קשה, ואישתו אוהב - נעלמה. ברגישות ועדינות, "אוהב בשדרה" מספר את הסיפור המושתק של מתמודדי נפש, וגם של כאלה שאובחנו באופן שגוי. הסיפור, המסופר בשני קולות, מבקש מאיתנו, הקוראים, לעצור רגע, ולהפעיל חמלה כלפי האנשים השקופים, אלו שלעיתים קרובות נעדרים מהשיח הציבורי. לידה שקטה, דיכאון שאחרי לידה ואף תיאורי פסיכוזה מתוארים בצורה רגישה, ברוך, בלי להכביד, בלי לגלוש למקומות מיותרים. ולמרות זאת הייתי רוצה לצלול יותר לעומק, בעיקר כי ניכר שיש פה התמודדות רבת שנים של חוסר איבחון בהפרעה נפשית, שהגיעה לשיאה בספר. והספר אמנם מדגיש כמה אבחון הוא קריטי, אבל הדרך להחלמה, ליציבות, לשיקום היא ארוכה, מורכבת, ולא תמיד מקבלת את המקום המלא שלה כאן. ואולי גם שאלת הסליחה שעלתה בי כשסיימתי את הקריאה - האם, למרות הכאב, למרות הפגיעה, ולמרות ההבנה והחמלה למצב - הייתם סולחים בלב שלם?