סקירה על "אמריקה" מאת עדי דקל טטנבוים
הספר: אמריקה · אוריאל קון
אמריקה: ספר עם גלים/ אוריאל קון 236 עמודים תשע נשמות, 2025 את הספר החדש של אוריאל קון חיכיתי לקבל בקוצר רוח. אני אוהבת את כתיבתו, שהיא מישירה מבט, לא מאכילה את הקורא בכפית, מתכתבת עם המציאות ושמה את הכותב במקום צדדי אך ישיר לסיטואציות הפוקדות אותו. קון מספר לנו על המבט האמריקאי ה"הפוך" (כלומר, פסל החירות במראהו זה כאשר מגיעים בספינה למנהטן), המתבונן על המהגרים ועל המתיירים במבט בוחן ולא שייך. קון מציג את הניסיון לאמץ "אמריקאיות" מצד אחד, ומן הצד השני לשמר את הזהות השורשית, שיש בה מעין התנגשות עם החלום האמריקאי, עם הקפיטליזם המבחיל, עם המילטריסטיות האנטי-מיליטריסטית (המוצגת בספר באופנים רבים אך בפנים חד משמעיות) ועם העצמי, גם של הכותב. קון מתאר לנו את מסעו הלוך ושוב. עם מחברת ועט, במטרה לשחרר מחסום כתיבה ותוך הפוגה המתנגשת עם כתיבת התזה ועם ההתכתבות תמידית עם הסביבה של מנהטן ובוסטון. הוא מביא לנו את עצמו בשלושה שבועות המתפרקים לתשע-עשרה שנים של חיבוטים עם הכרוניקה הכתובה, שמעירה ומאירה על ירושלים, פרבריות, ישראליות, ארכיטקטורה והאידיליה האמריקאית שהיא כזו רק בכאילו. קון הוא כותב אורבני. פנימי מאוד, והוא השולט על הטקסט אך בד בבד נמנע ממנו. וכאמור, הוא מביא את עצמו כצופה מהצד, שמתעכב על התזה ונפגש גם עם מלחמת לבנון השנייה ותוצאותיה. הטקסט מאגד הרבה הערות פנימיות, שאינן בולטות, המעידות על הארכיטקט שבו, המחפש את המבנה בכל דבר, אך אינו מוצא אותו. קון שם מול הקורא את הכאן ועכשיו שלו. את תהיותיו כמבקר אקראי, כמתחבט במעשה הכתיבה ובכך מגלה לנו את החשבון הפנימי שמתרחש בו כל העת. הטקסט הוא מרחב ויזואלי המתגלגל כפסקאות והפוגות, כהערות עריכה הבאות מפנים לחוץ. זוהי התגלמות מעשה הכתיבה שאינו מתייפייף, ומציג את הדברים כפי שהם. הכותב עצמו נפגש עם חומרהַ הגולמי של מחברתו ומתעד את עצמו ככרוניקה אפורה, עצמאית ובועטת המציגה את המציאות כמרחב המתפרש על פני יופי אורבני ומציאות קיומית.