סקירה על "אול רייט גוד נייט" מאת עדי דקל טטנבוים

הספר: אול רייט גוד נייט · הלגרד האוג

אול רייט. גוד נייט./ הלגרד האוג מגרמנית: טלי קונס 138 עמודים סדרת עולם, הוצאת רות, 2026 שתי היעלמויות: טיסה בה היו 239 נוסעים ואנשי צוות, שעד היום לא יודעים מה עלה בגורלם, ואביה של הסופרת; זיכרונו שהפך לבלתי-אמין, חוסר התמצאות בחלל ודמנציה מתפתחת. שתי היעלמויות שלכאורה אינן קשורות אחת לשנייה, אך בכל זאת ישנו חוט המחבר ביניהן; אי-הוודאות, ההיעדרות הנוכחת, חיפוש מתמשך ואֵבֶל (מושהה) שאינו נגמר. האוג משרטטת בכתיבה עדינה את שתי הטרגדיות האלה, ומצליחה ליצור משלב מרתק ביניהן, המלא בכאב גולמי ובניסיון לעיבודן. היא משתמשת בקיטוע לכתיבת הטראומה האישית שלה; אב שאינו נוכח בחייו, שאינו מסוגל לקבל החלטות לגבי עצמו, ומצד שני, טראומה קולקטיבית של משפחות נעדרים, על טיסה שנעלמה מהמכ"מ, ללא אפשרות איתור הקופסה השחורה, ללא קצה חוט בנוגע אליהם, ובלי תשובות כלל. הכותבת לעיתים מנסה לבחון את אביה, לראות אם משהו נשאר במחשבה שלו, בשקיעה העצמית שלו שאינה יוצאת החוצה, אך אין תשובות ואין נעדרים שנמצאו. אי-הוודאות שולטת בשתי הסיטואציות. אביה נשאר בבועה שלו, הנעדרים נשארים אי-שם והופכים להיות חלק מהמציאות ככל שעובר הזמן. האוג מנסה לתאר את אביה בצורה מרוחקת, אולי כמתבוננת בסיטואציה באופן אובייקטיבי, אך זה לא בדיוק מצליח, כי בכתיבתה מרגישים את השבר וההלם המלווים אותה, בדיוק כמו היעלמות המטוס וריבוי הנעדרים. כולם מנסים להישאר בחוץ, אך נשאבים פנימה. שתי הטרגדיות המוצגות כאן עוסקות באובדן שאין לו סגירה; המטוס שלא נמצא והאב שמאבד את זהותו. טראומות ללא תשובות. כך מהדהדת הטרגדיה הקולקטיבית לזו האישית של הכותבת, ודרך אובדן המטוס הקורא עֵד לאובדן האישי, ששוב, אין הוא סגור. מטוס שהתפוגג לתוך עצמו ואב המתפוגג לתוך עצמו. הכתיבה של האוג אינה כסיפור, אלא כמקטעים, וטקסט זה התחיל כמחזה ולאחר מכן עובד לספר. כך היא מאפשרת מבט מעמיק לטרגדיה האישית ולטרגדיה הקולקטיבית. כאמור, האובדן הגלובלי משפיע על האובדן האישי, שניהם קיימים ולא סגורים, ולכן קשה לעבד אותם. הדבר יוצר קריאה מאוד מרתקת בטקסט, שכן הוא בנוי מטלאים וממצוקה כללית המאירה על המצוקה האישית, על בת המטפלת בהורה, אב הדועך מול עיניה, והחדשות האין-חדשות על המטוס. שני מעגלים שלא נסגרים. הבדידות היא מרכיב מרכזי בטקסט, וניתן לחוש בה לכל אורכו; האב חש זאת בעקבות חוסר היכולת לקבל החלטות (או לזכור שקיבל אותן) ובדידות משפחות הנעדרים. האוג מזכירה גם את הנעדרים בגרמניה בכלל, ואת חוסר היכולת של הרשויות לסייע למשפחות. שוב, הכללי מעיד על הפרטי, חוסר היכולת לקבל תשובות מהדהד כל הזמן והרגשת התלישות נוכחת. אין פיתרון לכלום. אביה נשאב לבדידות המחשבתית ואנשים נשאבים לתהום הכלום. הספר מחולק לשמונה שנים המתארות את התדרדרות האב ואת התדרדרות ההתייחסות לנעדרים. כולם נעלמים עם הזמן, שוקעים לתוך עצמם, והחיים בתוך אי-הוודאות הופכים ברורים יותר, דווקא מעצם אי-בהירותם. האוג משרטטת טקסט דוקמנטרי כואב, מרגש ופוגע במקומות העמוקים ביותר.

לעמוד הספר