סקירה על "אישה אובדת" מאת דניאל רנטפה פרץ

הספר: אישה אובדת · סיגל בר-קובץ

אישה אובדת / סיגל בר-קובץ: זו מיומנות ליצור חוויית קריאה שמצליחה להצחיק ולטלטל באותה נשימה. סיגל עושה בדיוק את זה, ויוצרת ספר שלמרות הקלילות וההומור שבו, ממשיך להדהד גם אחרי שמסיימים לקרוא. יעל עברון נמצאת בנקודה בחיים שבה נדמה שהכל מתערער ויוצא משליטה. היא מפוטרת מעבודתה כמורה (באופן די משפיל), היחסים עם בעלה עוברים טלטלה, הילדים בבית מספקים את מנת הכאוס שלהם, ואם כל זה לא מספיק, יום הולדת עגול נמצא בפתח. משבר אמצע החיים על סטרואידים. כשהיא מתקבלת לעבודה במשרד פרסום, נדמה לרגע שאולי דווקא שם תמצא את ההקלה ואת ההתחלה החדשה שהיא כל כך מחכה לה. אלא שבהדרגה, המקום שאמור היה להיות עבורה מוצא הופך למשהו אחר לגמרי. יעל היא דמות צינית, שנונה ומצחיקה, והקול שלה הופך גם סיטואציות לא פשוטות, לקריאה קולחת ומשעשעת. אבל מתחת להומור הולך ונבנה משהו הרבה יותר מטריד. יעל מתחילה לפקפק במה שהיא חווה. אולי היא מפרשת לא נכון. אולי היא מגזימה. אולי בכלל לא קרה כאן שום דבר. הפער הזה, בין מה שכקוראים כבר מתחיל להיות ברור לבין חוסר היכולת שלה לסמוך על עצמה, היה בעיניי אחד החלקים החזקים בספר. אותו ערעור פנימי שבו גם כשהמציאות נמצאת ממש מולך, משהו עדיין גורם לך לשאול אם אולי את זו שטועה. ובתוך כל זה יש גם משבר אמצע חיים מאוד אנושי. "התבוננתי בבעלי השקוע במשחק. בשני ילדיי השקועים בווכחנותם, ובעצמי, ששוקעת בכל יום עוד קצת אל שום מקום." יעל בוחנת מחדש את הזוגיות שלה, את האימהות, את העבודה, את השינויים שהגיל מביא איתו, את המקום שלה בתוך המשפחה ובעיקר את היחסים שלה עם עצמה. וזה מה שהופך בעיניי את הספר לכל כך נוגע. מעבר לחוויה המאוד מסוימת שעומדת במרכזו, הוא נוגע בעוד הרבה נקודות שאני מאמינה שנשים רבות יוכלו למצוא בהן משהו מעצמן. וזאת בלי לוותר לא על הכאב ולא על ההומור. הציניות של יעל לא מרככת את מה שקורה לה, לפעמים היא דווקא מדגישה אותו. אפשר לצחוק ממשפט אחד, וכמה שורות אחר כך להרגיש התכווצות קטנה בבטן. הכתיבה קולחת, חכמה ושנונה, והיכולת של הספר להיות מצחיק, עצוב, מטריד ומעורר מחשבה בו זמנית, היא בעיניי הקסם שלו. ממליצה בחום!