סקירה על "בת הדיין" מאת eilit rozin

הספר: בת הדיין · גליה הנוקד

בשני קולות יחודיים להם, "בת הדיין" מספר על רחל, נערה חרדית שעוברת עם משפחתה מירושלים למושב חילוני בצפון. ועל כפיר, נער חילוני קצת פרוע שגר בשכנות. ואיך הכל משתנה במפגש אחד במטעים על ההר. כמו "שלך, אלי" של לאה סאקס, שגם עוסק באהבת נעורים בלתי אפשרית מהמגזר החרדי, נשאבתי גם כאן בסקרנות לעולמה של רחל, הפעם העולם הברסלבי, למרות שאני, בלי ספק, נמצאת ב־100% בעולם החילוני של כפיר (וגם מתכננת להישאר בו 😉). בתור אחת שגם "חטאה" לכתוב רומן המסופר משתי נקודות מבט, אני יכולה להעריך במיוחד את העבודה המעולה שנעשתה על ההבחנה והדיוק שבקולם של כפיר ורחל. לשניהם יש סגנונות שונים דיבור, סלנג וצורות חשיבה הבאות לידי ביטוי בפרקים שלהם - כפיר מקלל וציני, בעוד רחל היא צנועה ואופטימית. שני עולמות שונים. שני קווים משיקים שכמעט לא יכולים להיפגש. שני נערים שמרגישים אאוטסיידרים, כל אחד בדרכו. למרות שלקח לי קצת זמן להיכנס לעלילה, ברגע שנכנסים, קשה להפסיק. יש כאן ריבוי תיאורים והתלבטויות, ולפעמים הרגשתי שחסרות עוד אינטראקציות ישירות בין כפיר לרחל, כאלה שהיו מעמיקות עוד יותר את הבחירה, ואת הקושי הבלתי אפשרי שעומד ביניהם. הדמות שהכי נוגעת ללב היא כפיר. הקושי שלו עם עצמו, החיפוש המתמיד, הצורך למלא את "הבור" שבתוכו שרבים (גם חילונים וגם דתיים) מחפשים. בתור קוראת, אני מקבלת את התשובה שמצאה הדמות לכאב שלה. בתור חילונית, אני חושבת שיש קצת רידוד והפשטה של העולם החילוני, לעומת העולם החרדי "בעל המשמעות". ואולי, כדי ששני קווים נפרדים ייפגשו, כל אחד מהם צריך לזוז קצת לכיוון האמצע.