סקירה על "חלאות יקרות לליבנו" מאת עדי דקל טטנבוים
הספר: חלאות יקרות לליבנו · ריטה קוגן
חלאות יקרות לליבנו/ ריטה קוגן 186 עמודים קתרזיס ספרים, 2026 קוגן כותבת כמעט בשפת סתרים. היא כותבת כמו משוררת וכמו מתרגמת מחוננת משפת דור האיקס (כתבה מיה סלע, במוסף הספרים של עיתון הארץ). היא מגישה סיפורי בדידות ודמויות שוליים המוגדרות דרך חריגותן. כזו שאינה נראית, אך משתקפת כלפי חוץ: סיגלית, סטודנטית הנאבקת בדימוי גוף; יבגני, מהנדס המשליך את תסכוליו הקיומיים על דפיו של וולבק; ועדי, אמנית קרמיקה כושלת הפועלת בשולי הזוהר של תעשיית האירועים. כולן פגומות, מבקשות הכרה ואהבה, ונאבקות בעצמן. הדרך קשה ורצופת כישלונות, והקריאה בספר היא מאתגרת ומספקת. הסופרת לא חוסכת בפרטים ונכנסת לדקויות. קוגן כותבת בשפה עשירה, בארוקית, חדה וחושנית. היא לשה את המילים, מערבלת אותן, והמשחקיוּת בהן רק מחדדת את הנובלות הרבה יותר. הכיעור, הבדידות, החריגות והשוליים, הופכים לשפה אסתטית ומעמידים את ה"אני" היחיד מול הצורך באינטימיות, בהכרה וגם באוטונומיה. השפה מתפרקת ומורכבת מחדש, והיא מעניקה ריאליזם מחודד תוך ניגוד בין המופשט למוחשי: מעבר חד בין תיאורים פיזיים מאוד לבין תחושת הקיום כשלעצמה. ההתבוננות היא חומלת, בלתי מתפשרת, והכתיבה מלאה ברבדים. הנובלות מתאפיינות במבנה מיקרו-פרוזה. המהלכים העלילתיים שקוגן בונה נמצאים בסאבטקסט, ובטקסט עצמו, למרות השימוש בריבוי תיאורים ופרטים, אף מילה אינה מיותרת. היא משתמשת בשילוב של שפה אסתטית וכתיבה יצרית, והחיבור הזה קסום ומעניק לספר את העומק שלו. כך גם מתגלה הקשר בין שלושת הנובלות. כמו כן, שם הספר מתאר במדויק את ציר הכובד שלו; הדמויות הפגומות, החבולות והמורכבות הן בעיני המתבונן. כך קוגן מעניקה להן מבט חומל המהול באירוניה מושחזת. דמותה של ויטה, עוד ציר מרכזי בשלושת הסיפורים, התפתחה עוד בספר "ארץ-סלע" (כנרת זמורה דביר, 2021), והיא מסמלת הישרדות וכוח נפשי מול חוויות של זרות, עקירה ופגיעות. בספר זה קוגן הופכת אותה לעוגן תודעתי ומטשטשת בין גבולות, זמנים ועלילות. נוכחותה של ויטה מעניקה לנובלות איכות נרטיבית של פריקוול וסיקוול בו-זמנית. דרך דמותה, הסיפורים הנפרדים אינן אנקדוטות בודדות, אלא מתלכדים לרצף תודעתי אחד. כתיבתה של קוגן היא מאוד פנימית וההרגשה היא שהמילים נובעות ממנה בשצף. כך היא ככותבת, ודמותה של ויטה, מלכדות את הסיפורים בתפר אחד. בנובלה "החור בסגול" (עמוד 11), קוגן מלכדת רגע אחד, דחוס, והופכת אותו לחוויה אסתטית. הסיפור מציב במרכזו תחושה עמוקה של ניכור, פער בין הפנים לחוץ והתמודדות עם פצע שאינו מצליח להתאחות. הסופרת משתמשת בצבע הסגול כטון רגשי הנע בין מלכותיות לקרע. הצבע מעניק איכות סימבולית, אך ההתרחשויות הן מעבר. הסיפור בוחן את גבולות הגוף הנשי, את היכולת להרגיש ולספוג, ואת המתח במערכת יחסים לא ממומשת. הנובלה נקראת כמו סדרה של תמונות וסיטואציות, והסאבטקסט פועם מתחת לפני השטח. כך גם הדמות הראשית מוצגת בחמלה ובאירוניה דקה, תוך שימוש בתחושות ובפיזיות וללא פתוס מיותר. אבל אין תשובות. בנובלה "פלטפורמות" (עמוד 43) יבגני הוא מהנדס בחברת סטארט-אפ, דמות די ממורמרת. ויטה קולגה שלו, כזו שנתפסת כסקסית ומייצרת דינמיקה טעונה מולו. בזכותה הוא מתחיל לקרוא ספרים של מישל וולבק, אולי מתחיל להעריץ אותו קצת, והוא מחפש אותה תמידית. צריך אותה בחייו, למרות שהוא בעל משפחה. הוא מתוסכל בחייו, מחפש כיצד לצאת מהם, ודמותה מניעה את העלילה, מכניסה מתח ומציגה נפיצוּת מתעתעת. קוגן כותבת באנושיות ובפירוק תחושת הבדידות הקיומית, ומשאירה את הקורא עם הרבה סימני שאלה. בנובלה "חלאות יקרות לליבנו" (עמוד 159), שלא נמנעת מלהזכיר את זמר הרוק המפורסם שנישא בחתונה עתירת כוכבים וקיטש רוקנרול, קוגן מתמקדת בדמותה של עדי, אמנית קרמיקה כושלת המתפרנסת בדוחק ועובדת בתעשיית האירועים. בחתונה הזו היא תחוש את הרדיפה, את הרצון בהכרה ואת תחושת השוליים. דמותה של ויטה משתקפת כאן כסוג של חברה התורמת להרס העצמי של הדמות הראשית, אך ביחד עם הריקנות והכלום הפנימי, מתגלה הכמיהה לגאולה. גם כאן הסוף פתוח. קוגן מצליחה להראות את הפרדוקס בבדידות החברתית. היא לא שופטת את האנטי-גיבורים הפגומים שלה, כותבת אותם בחמלה גדולה והופכת אותם לנאבקים בעצמם ובסביבתם. העצמיוּת שלהם מלאה בשאלות, בהתמכרות ובדחפים מושתקים. הקולות הם מזוקקים ומלאים באסתטיקה וביופי. ממש היופי שבכיעור. כאמור, הנובלות אינן מנותקות זו מזו. דמותה של ויטה היא ציר מחבר המופיע בעולמן של הדמויות האחרות. קוגן כותבת אותה בהתפתחות מסוימת בין הסיפורים ויוצרת באמצעותה תחושה של מערכת עירונית קלסטרופובית מוכרת לגיבוריה. השפה היא עשירה, עמוקה, גדושה ומלוטשת. היא בונה מארג לשוני ייחודי, מלא בפרטים, יומיומי, חריף וגבוה. הכתיבה מתאפיינת בערבול חושים; ריחות, מרקמים, טעמים וצבעים. היא משתהה על התיאור הפיזי של דמויותיה וסביבתן. כך, הקריאה בספר היא איטית, לעיתים קולחת, אך לרוב משהה את המבט על המילה הבודדת. האינטנסיביות בכתיבה דרשה ממני מספר הפסקות, אך הטקסט נכנס לי ללב בחבטה וברכות. קוגן מגישה יצירה קודרת אך מלאה בחמלה. כזו המשקפת את כתיבתה כמשוררת-פרוזאיקנית המוצאת את היופי בכיעור האנושי. הדחיסות הלשונית והשפה הגבוהה מצליחות לצלול אל עומקי הניכור, הכאב והעזובה. הכתיבה מרהיבה ביופייה וחושפת את החושניות דווקא מהשוליים. יש כאן חוויה ספרותית חזקה, יצירה שאי אפשר להתעלם ממנה, דווקא כי היא מציגה מבט אחר. קוגן היא מרתקת, ייחודית ועושה זאת דרך הפריזמה של עברית פואטית הצומחת מתוך השברים.