סקירה על "גן עדן לאוגרים" מאת עדי דקל טטנבוים
הספר: גן עדן לאוגרים · אדורם גולנר
גן עדן לאוגרים/ אדורם גולנר 151 עמודים התחנה- בית הוצאה לאור, אפיק, 2026 "אנחנו כל הזמן ממציאות סיפורים על יצורים דמיוניים." (עמוד 7) איילת בת השמונה חיה בחלקת יער מכושפת, עם דרקונים, מפלצות וחיות פלאיות. המקום הזה הוא ביתה בתל-אביב. בית העובר תהפוכות ושינויים שההתמודדות עמם דורשת ממנה הרבה. אז היא ואחותה נוגה בוראות ביחד עולם שלם. עולם של בריחה, של זווית אחרת לכאוס המוחלט. כך גולנר יוצר את הפער הקסום בין הבנת העולם של הילדה, זו המספרת לקורא המבוגר, המסתכל על ההתרחשויות באופן, אולי, יותר רציונלי. ולכן, זוהי יצירה מרתקת המורכבת מרבדים רבים. המציאות והדמיון מתנגשים זה בזה, אך גם משלימים זה את זה. איילת מתפעלת מנוגה, בעלת ההתנהגות האצילית והמתחשבת, בעוד היא עצמה נתפסת כחולמנית, מפותחת הרבה מעבר לגילה, מתקשה ליצור קשרים ונעזרת בעולם הדמיון. למעשה, גולנר משתמש בפער הבין-דורי בכדי לפרש את המציאות בה איילת ונוגה חיות. הן מתמודדות עם משברים ושינויים משפחתיים וכן קשיי גיל, באמצעות הדמיון. כך הקרקע הרעועה הופכת להיות, באיזשהו היבט, בטוחה יותר. הכותב משתמש בעומק רב ובשפה תמימה המנסה להבין את עולם המבוגרים. זוהי נובלה ריאליסטית-פנטסטית שאינה מתוקה, אלא בוחנת כיצד אהבת אחיות יכולה להתגבר על מציאות משפחתית שנשברת לרסיסים. ברגע שאביהן פוטר מעבודתו משהו בו כבה. הייתה תחושה שהוא ואימא מתרחקים קצת. כל אחד מהם עסוק בעניינים שלו, והבנות מרגישות את זה. ההורים בקושי מתייחסים זה לזה, המרחק ביניהם משפיע על כל מה שמתרחש בתוך הבית. ופתאום, לשם שינוי, הם מסכימים להביא חיית מחמד. אוגר לבן-אפרפר שמצליח לעודד אותן. הוריהן שונים זה מזה באופיים, אביהן טיפוס סגור ואימן טיפוס פתוח וחברותי. הן מרגישות את השינויים המתרחשים בחייהן, מנסות לעכל ולהבין מה יהיה. לעיתים המצב כמו הר געש. ולעיתים הוא רגוע. גולנר מצליח לכתוב עולם רגשי-ילדי עמוק. ילדה המתבוננת במערכת היחסים במשפחה שלה, ובשברים הנפשיים, והכל תוך כתיבה חדשה וישירה. הוא כותב בצורה פיוטית ומהודקת, ומצד אחד ישנה הרגשה של קריאת אגדה למבוגרים, ומצד שני ריאליזם על החיים האלה והמחיר שבהם. הוא מתבל את הנובלה ביצורים דמיוניים, יערות מכושפים ומאבקים המגלמים את ההתנגשות הזו. הנובלה לא השאירה עין יבשה. קראתי את חלקה השני בבכי. כך, נוגה בוראת לאיילת גן עדן לאוגרים. משחקי הדמיון התמימים והיפים גורמים להן לברוח למקומות רחוקים, ולהצליח לשמוח גם ברגעים העצובים. השינויים המשפחתיים מערערים אותן, אך הן נאחזות בדברים משמחים. איילת, למשל, מספרת לקורא שבית הספר משעמם אותה, בעוד נוגה נתפסת כמצטיינת וכמוצלחת. הפער הזה, הצפוי להרחיק, מקרב ביניהן. הן מחזקות אחת את השנייה. ליבת הסיפור הוא הקשר המופלא ביניהן, המחזק את שתיהן. כך הן לומדות לגדול מהכאב. עד שהכאב גדל מלהכיל. כאמור, גולנר משתמש בפער אירוני דק ועדין שבין נקודת המבט של הילדה המספרת ובין תפיסת הקורא. היכולת לנסח מציאות לא פשוטה, רוויה בשינויים ובכאוס, דרך שפה תמימה, אך ישירה ולא מתיילדת או כזו המנסה לייפות את הדברים, הופכת את המציאות הריאלית והקרה לפנטזיה מוזהבת ונעימה במקצת. כאן, המקום הפנטסטי הוא כלי הישרדותי. הכותב משתמש במטאפורות ישירות ומטשטש את הגבול שבין הקסם המגן לבין המציאות הממשית והמאיימת. האהבה העמוקה בין האחיות, היא, כאמור, הלב של הטקסט הזה, וכך נבחנת גם האחריות בין שתיהן; האחות הגדולה, נוגה, חווה התפרקות בעצמה, אך לא מאפשרת לאחותה להרגיש זאת. קצב הקריאה מהיר ואינטנסיבי, והדיוק בשפה וההימנעות מעודפוּת טקסטואלית, יוצרים כתיבה מהודקת, בה כל פרט בעולם הילדותי הקסום והתמים, מקבל משקל, אך גם מוסיף נחמה. המציאות הטרגית מקבלת נופך אחר. ולכן, זה ספר הנקרא בנשימה עצורה: מצד אחד הוא עטוף בקסם הילדותי, ומצד שני מעביר ברגישות וברעד את התהום הנפערת. גולנר בונה ביד אמן סיפור על אהבת אחיות, על שבירה, על פנטזיות וגם על השלמה עם המציאות. סיפור נוגע ללב, מטלטל ולא משאיר עין יבשה.