סקירה על "גן עדן לאוגרים" מאת דניאל רנטפה פרץ
הספר: גן עדן לאוגרים · אדורם גולנר
כמה טהורה יכולה להיות תמימות ילדית. וכמה עצוב וכואב כשהמציאות מקשה עליה להתקיים. הנובלה הנוגעת הזו מצליחה להיות כל כך יפה, ובו בזמן כל כך עצובה. איילת בת השמונה חיה בתוך עולם קסום שנוגה, אחותה הגדולה, בוראת עבורה. דירתן הופכת ליער מכושף, מלא דרקונים, מפלצות ויצורים פלאיים, ובתוכו היא מצליחה להתרחק מכל מה שמתרחש בבית. אבל ככל שהסיפור מתקדם, הפנטזיה מתחילה להיסדק. העולם שנועד להגן עליה הופך מאיים יותר ויותר, והסכנות שבתוכו משקפות בהדרגה מציאות רחוקה מלהיות קסומה. "בדירה שלנו מתרחשת אגדה, אגדה של ממש, עם רעים וטובים. גופן של דמויות זעירות, וגופה של מפלצת התעוררו לחיים, והן מתערבבות ומתערבות בעולמנו. המחיצה נשברה. וזה קורה עכשיו, בחלקת היער המשפחתית שלנו. יום אחר יום אחר יום." זה אחד הספרים המיוחדים שיצא לי לקרוא, ובעיקר משום שמצאתי את עצמי חווה אותו דרך שלוש נקודות מבט שונות. דרך עיניה של הילדה שהייתי, שרוצה להאמין בעולם של אגדות, להיאחז בטוב ולתת לדמיון לרכך את מה שקשה להבין. דרך העיניים שלי כאישה בוגרת, שעדיין חווה את הצורך לעטוף לפעמים את המציאות במעטפת נעימה יותר שתכאיב קצת פחות. ודרך העיניים שלי כאמא לשלוש בנות, נקודת מבט שהפכה את הקריאה למטלטלת. אדורם מצליח להעביר עולם שלם במעט מילים. את הדינמיקה המשפחתית, את מערכת היחסים בין ההורים, את הלך הרוח בבית, ובעיקר את הפער בין מה שילדה רוצה לראות לבין מה שהיא עדיין אינה מסוגלת להבין. המתח בין הרצון לשמור על התמימות לבין הידיעה שאי אפשר באמת להגן עליה מפני הכל, הוא שנגע בי יותר מכל. הספר עצוב, יפהפה ונוגע. זו חוויית קריאה יוצאת דופן, שהפעילה בי שכבות רבות של רגש ומחשבה, ונשארה איתי הרבה אחרי שסיימתי לקרוא. ממליצה בחום!