סקירה על "החמישים ואחת" מאת עדי דקל טטנבוים

הספר: החמישים ואחת · מיכל קאופמן

החמישים ואחת/ מיכל קאופמן 210 עמודים הבא לאור, 2025 בחרתי לקבל לידיי את ספרה של מיכל קאופמן כי הוא הזכיר לי תקופה בחיי בה הייתי חסרת בית במשך חודשיים. באותה תקופה התגוררתי במלון דירות מעופש באיזו עיר בשרון. מלון כזה שעשה רושם כמפואר, שקט ומהודר. אך בפועל התגוררתי בחדר מנייר (קירות גבס) ורעשי סקס, ריחות סמים וטיפוסים מוזרים. רק חיכיתי להסתלק משם. אלה היו החודשיים הארוכים בחיי. ספרה של קאופמן הוא אסופה של 51 סיפורים קצרצרים, אך מרוכזים היטב. כל אחד מהם מתאר התרחשות משונה אחרת בבניין דירות במרכז העיר ב'. רציחות ועוד רציחות, ודיירים תמהוניים, ואנשים שהמציאות טופחת להם על השכם בכאב מדי יום; כולם עסוקים בלשרוד ובלמלא את יומם איכשהו, גם אם הדבר לא מסתייע. זוהי ספרות ניסיונית, שאינה בוררת את הטוב ואת הרע וזה גם מה שיפה בה; קאופמן כותבת "אין הבריות אלא טרדה על ליבו של אדם." והדבר אכן כך. היא מקדישה את הספר לטרדות אלה, ואין היא מנסה להעביר מסר, לחנך, ללמד איזשהו לקח, אלא להדהד את הדמויות ולהציג מציאות שאינה דווקא נוחה. כזו שמזכירה את המקום הכי נמוך. הסיפורים מתחילים באופן זהה, אך מפתחים את הקורים שלהם, וכאמור, אינם מנסים לרצות את הקורא, כי אם את הטקסט עצמו. ובעיניי, זוהי מהותה של ספרות. מרצה את הטקסט שלה עצמה. וזהו הדבר שהכי אהבתי בספר, שגמעתי בסוף שבוע אחד; הניסיון למתוח את המוכר והלא מכיל, את אי הניסיון להתחבב על הקורא, אלא להגיש לו מציאות אמתית, לא מתחנפת וכזו הפורטת על הנימים הדקים ביותר של הדמויות וכמובן גם של החיים. יש כאן טיפוסים מוזרים כמו "העורבני", "בעלת הדמיונות", "השכן שמאס בחייו", "השכן האידיוט", "האדמונית" ועוד כל מיני. על אף תיאורי האומללות והשיגעון, ניתן להזדהות עם הדמויות, לראות חלקים בהם הקיימים בכל אחד מאיתנו, ולהכיר במציאות. זהו ספר המזמין קריאה אחרת, התייחסות פנימית לעצמנו אך גם לעולם, שכן אין ניסיון לייפות את המציאות ואת הדמויות החיות בה, ולכן הטקסט כאן בועט לקרביים ומסתכל למציאות בלבן של העיניים. אל תפספסו.

לעמוד הספר