סקירה על "החיים הם לא ריטריט" מאת עדי דקל טטנבוים
הספר: החיים הם לא ריטריט · מאיה שרון וולף
החיים הם לא ריטריט/ מאיה שרון וולף 263 עמודים הוצאה עצמית, 2025 לחיים יש נטייה להכות בנו ברגעים הלא צפויים. מכה כזאת היא לאו דווקא משבר קיומי, היא יכולה להיות גם משבר טוב במהותו. והסיפור שלפנינו נע בין שני הקטבים האלו; אישה בגיל המעבר, עם חיים מלאים באושר ובעושר (עד כה), בית ענק בסביון, קלינקה לריפוי אלטרנטיבי באמצעות נול בחצר והגשמה עצמית מלאה. כל אלה מתנפצים לרסיסים יום אחד. הבעל מחליט לעזוב, הילדים כבר עזבו את הקן מזמן והרוחניות שג'מה, גיבורת הסיפור, טיפחה עד עכשיו- יורדת לטמיון. החיים האמתיים דופקים בדלת. פתאום לא הכול קערות טיבטיות, מעגלי העצמה ומיינדפולנס. המציאות מכה בפנים. ג'מה מנסה להרים את עצמה ממהמורות החיים. אם עד עכשיו החיים היו סוג של ריטריט והפגה תמידית, היא עוברת למגורים בשכירות בדירה מתקלפת, ללא זוגיות וללא כסף. הרוחניות, כאמור, מתחילה להיסדק, והמציאות מופיעה בלי הקדמה. וולף מציגה בספר פרוזה חריפה ואחרת על מציאות החיים. זוהי יצירה שנונה ומפוכחת העוסקת בפער בין הדימוי הנוצץ של עולם הוולנס והרוחניות המודרנית לבין המציאות המורכבת. ג'מה, לאחר המשבר בחייה, עסוקה בניסיון הבלתי פוסק "לתקן" את עצמה ולהתאים למציאות החיים החדשה; להתפרנס, להיות עצמאית יותר וללמוד לא להיות תלויה באנשים אחרים. קיים מתח מתמיד בין השפה הרוחנית הגבוהה (מיינדפולנס, "חיבור לעצמי") לבין הצרות הארציות של הגיבורה- קשיים כלכליים, מערכות יחסים לא פתורות ותחושת חוסר שייכות. את כולם היא מנסה לפתור בעזרת "תיקונים" שהיא עושה לעצמה ולפירושה את סביבתה. למשל, היא מחזקת את הגרוש שלה בהחלטותיו, היא מנסה להתקרב לילדיה בכך שהיא מתאימה את עצמה להם, והיא בעיקר לומדת על עצמה. היא מבינה שיש צורך בהתמדה וברגליים על הקרקע כדי לקבל את השינויים המתרחשים בחייה. ושינויים בכלל. וולף מעבירה ביקורת עדינה אך נוקבת על תעשיית האושר, על רוחניות כמוצר צריכה שטחי ומבוסס רווחים, ומצליחה להציג גיבורה המתחבטת עם עצמה לאורך כל הסיפור במטרה לבחון את העצמי, את רצונותיה העתידיים ואת תוכניותיה ביחס לחייה. הספר מתאפיין בכתיבה ישירה, אירונית ומלאת הומור עצמי. הוא מצליח להיות מצחיק מצד אחד, ויש בו אלמנטים של קומדיית טעויות והרבה הומור עצמי של הגיבורה, ומצד שני הוא נוגע בבדידות ובעצב העמוק שמתחבא מתחת לפני השטח. במילים אחרות, קערות טיבטיות ומעגלי שירה לא יוכלו לפתור את זה. הגיבורה מדברת את הסיפור, ובגלל שהכתיבה מאוד רגישה ונגישה, קל להזדהות איתה. הרי החיים הם לא סך האידיאליים שאותם אנו מצפים לחיות, והם בנויים מאתגרים, שברונות, תהיות והרבה השלמה עם מה שיש ומה שניתן לשפר. וולף נוגעת בהיבטים אלה ומציגה אותם כמראָה לגיבורה, המחפשת את עצמה בניסיונות שונים, לאורך כל הספר. הכתיבה קולחת, הסיפור אנושי, מצחיק ורווי רגש, ומראה את העוצמה הפנימית שבשינוי- אנו יוצרים את מה שאנחנו חושבים. קראתי את הספר בנשימה אחת, רציתי לחבק את ג'מה, למרות שדמותה הרגיזה אותי בתחילת הספר, ומאוד אהבתי את היופי שבכיעור. המציאות המוגשת לגיבורה היא החיים עצמם, וזהו סיפור על כאב ולמידה עצמית.