סקירה על "החיים השניים של אביגיל אוסקר" מאת תמר דה לה זרדה
הספר: החיים השניים של אביגיל אוסקר · רעות וייס
אביגיל אוסקר נרצחת ומגיעה לאי השלווים - אלפי שנים בטרם נולדה. יש לה משימה שרק היא יכולה לממש, ובלי ספוילר - היא אמא והיא רוצה להיות שם עבור הבן הקטן שלה. חווית הקריאה שלי – כפילות. עולם מקביל: שכבה אחת היא המציאות הדמיונית באי השלווים, ועוד שכבה שמהבהבת בין הדפים – מה קרה לפני שנרצחה? עד הסוף אני לא באמת יודעת מה קרה שם ומה קרה בדיוק לבן הקטן. אני מנחשת, נאלצת להסיק בעצמי מתוך התיאורים, ומכאן העונג שלי, כקוראת. הסופרת מצפה ממני להיות קוראת פעילה. והיא עושה את זה באופן מיוחד. הקצב של הספר הוא מהיר, אמנם השמות הרבים מבלבלים בתחילה אבל מתרגלים ומכירים אותם לאט לאט, כמו שאביגיל מכירה את חבריה החדשים. ואולי לא מכירה? התמימות הטבעית שלה מסוכנת לה, לא רק בעולם שבו נרצחה, אלא גם באי שהוא כמו גן עדן. עד שמתה אולי בזבוז זמן לא היה מוחשי כל כך. ודווקא כעת כשהיא כבר לא חיה אבל עדיין לא מתה, אביגיל מודעת עד כאב לבזבוז זמן. יש משמעות לכל דקה. היא יכולה עדיין להציל את הבן שלה. וזה גרם לי להיזכר באמירה השגורה 'אתה לא באמת מעריך מה שיש לך עד שלא תאבד אותו'. וזה אחד הדברים שאהבתי בספר הזה. ההיבט הזה תופס אותי דווקא בשלב החיים הנוכחי. ובשם הערך של אי בזבוז זמן, והזדמנות שנקרית בפניה, וניצול כל סיכוי קטן להציל את הבן שלה – אביגיל בוחרת גם לשקר. ואני כקוראת לגמרי מסכימה עם סט הערכים הזה. גם אני הייתי בוחרת לשקר לחברים שלי אם זה היה מציל את הבן שלי. אז מה זה אומר עלי? וזה היופי של הספר שמציב לי מראה וגורם לי להבין שגם אני, ששונאת לשקר, הייתי בוחרת לשקר בנסיבות מסוימות. ספר שכתוב היטב. חווית קריאה מענג ומרתק. נשאר סוף פתוח. וזה מתבקש לבקש מרעות להוציא את ספר ההמשך.