סקירה על "קציצות" מאת עדי דקל טטנבוים

הספר: קציצות · נח אנגלהרד

קציצות: שלושה מונולוגים בנתב"ג ואפילו במחנה השמדה/ נח אנגלהרד 37 עמודים הבה לאור, 2026 יש כאן מחזה קצר וסאטירי, ובמרכזו בן העומד לנסוע ללמוד קולנוע בגרמניה ואימא אחת שקשה לה עם כל העניין. הוא רק רוצה להשתחרר מהמדינה שאליה נולד, מהעול המשפחתי, מהציפיות התרבותיות ומהמועקה. קולנוע לא מעניין אותו. רק לברוח. הספר מורכב משלושה מונולוגים חשופים המתרחשים בנמל התעופה בן גוריון, ונחתם באפילוג במחנה השמדה. הכתיבה של אנגלהרד (משורר, מוזיקאי וקולנוען) מאוד ישירה וחותכת, תוך שהוא שואב השראה מחנוך לוין ותומס ברנהרד. כאשר קראתי את הטקסט מאוד הרגשתי את ההשפעות הללו. האימא מחליטה לנסוע בעקבות בנה, לגרמניה, למקום ממנו יש לה זכרונות נוראיים. היא חמושה בסיר קציצות מעשה ידיה. זוהי דאגה אימהית חמה, אך בו-זמנית חונקת ומכבידה. הגיבור מנסה להתרחק עד גרמנית על מנת לבנות לעצמו זהות חדשה המנותקת משאון הישראליות ומשאון משפחתו, אך אימו מוכיחה כי למרות המרחק הפיזי, חבל הטבור המשפחתי מעולם לא נכרת, והמרחב הפרטי שלו מחוּלל למעשה על ידי הביתיות הישראלית, התובענית והעוטפת. הקציצות הן מטען חברתי כבד. קשר גורדי המחבר אותו לזהות ממנה הוא מנסה לברוח, כשזה לא ממש מצליח. הספר בוחן את זהות המהגר הישראלי בגרמניה ומציג את פעולת ההגירה כבריחה קיומית מהעצמי ומהמשפחתיות הארצית. כך, דרך הומור שחור וגרוטסקי, הטקסט מציג אמירה נוקבת על הקשר שבין הטראומה ההיסטורית לבין הדינמיקה המשפחתית החונקת. ההגירה היא פנטזיה של ניתוק והפרדת האני הישראלי מהזהות, מהעריצות החברתית, מהדאגה האימהית ומהעצמי הכואב. דרך הקור והניכור בגרמניה הוא מקווה לפתוח דף חלק הנקי מכל סממן. אנגלהרד חושף את הריקנות והזיוף בניתוק הזה. הבן עוסק בלימודי קולנוע, משתמש בשפה גבוהה ומנוכרת בכדי להצדיק את הנוכחות שלו שם, אך למעשה הוא לא נמלט מזהותו המקורית, אם כבר – הוא מחזק אותה בלי שהוא שם לב לכך. הבן, הרואה את עצמו כנרדף על ידי הבית והוריו, לא מצליח לחוות את ההגירה כעצמאות מחודשת, והוא עסוק בבחינתו לעומת הזהות הישראלית שלו. ולכן, ההגירה היא תגובתית ופסיבית, כי הוא מופעל על ידי הוריו ועל ידי הבית שהשאיר מאחור. אין תזוזה ויש חוסר כיוון. הכותב ממחיש באינטנסיביות ובחיתוך ישיר את האדם הלכוד במרחב לימינלי. תלוי באוויר: לא באמת בארץ ולא באמת בגרמניה. הגעת האם, כביכול, למקום בו נמצא בנה, ממוטטת סופית את אשליית ההגירה ומציבה אותו חסר אונים מול הגלות, שלמעשה השאירה אותו במקום. בעוד הבן ניסה לברוח לארץ נכר קרה כדי למצוא שקט, דווקא האם היא זו ששברה את הכללים וברחה למקום בו אין משמעות לקציצות ולחרדה אימהית. אנגלהרד מצליח לפרק את התפקיד האימהי הנמצא ברגעיו האחרונים; האם היא הנוטשת. היא זו שמשחררת את בנה מעול הדאגה שלה. הוא עושה זאת בצורה אבסורדית שאינה מעניקה למחזה סגירה מסודרת. וכאן קסמו. הגירה שהיא כלום, אימהות שהיא שום דבר. ולכן, עם מותה של האם מתחסל לחלוטין הבית שהבן נאבק בו. הטרגדיה הופכת לקומדיה כי הבן לא זוכה לשחרור המיוחל, אלא נשאר תקוע בחלל הריק ממנו הכל התחיל. ולכן, בדומה לחנוך לוין, המוות הוא גרוטסקי. האם שהייתה הסלע האיתן והמעיק של המשפחה, מתפוגגת באי נופש רחוק. כך מתחדדת התחושה שאין משמעות עמוקה או נחמה להגירה הזו. בסוף הכל נשאר במקום. יצירתו של אנגלהרד מציבה מראה כפולה – השילוב בין מטעני הטראומה הלאומית לבין הסמל הביתי והחונק של סיר הקציצות. הוא מייצר סאטירה נוקבת על חוסר היכולת להיפרד מהזהות המקורית. ולכן, רִיק שנוצר אינו מביא איתו חופש, אלא רק פירוק קיומי עמוק יותר, ולכן זהו ספר בעל תעוזה ססגונית מרשימה, הומור שחור וספרות שלא פוחדת ללכת על הקצה. הכי קצה.

לעמוד הספר