סקירה על "לא תמיד מהמקום הצפוי" מאת איריס שפירא ילון

הספר: לא תמיד מהמקום הצפוי · יעל קידר

שירת הקוטג׳: על היופי, המבט והמוזיקה של השגרה מאת: איריס שפירא ילון על ״לא תמיד מהמקום הצפוי״ מאת יעל קידר (הוצאת ינאי, 2026, 99 עמודים) בלוז שלישי בבוקר ספרה של יעל קידר, בעריכת יקיר בן משה, נפתח בבוקר שלישי במטבח, מול חלון מלוכלך. כבר בשיר ״בלוז שלישי בבוקר״ נפרשת הפואטיקה היפהפייה שלה: הפיכת חומרי היומיום לזירת נפש חשופה. ״הִיא מְטַגֶּנֶת חֲבִיתָה / וּמִתְפַּלֶּלֶת שֶׁהַבֹּקֶר לֹא תְּאַבֵּד שְׁלִיטָה״. בין תפקוד לכמיהה, בין חרדה לרצון להחזיק את הבית והחיים, מגיחה ״זְרִיחָה אׇפַרְסֵקִית״ ושוטפת את השחוק בבוהק חדש. קידר, מוזיקאית ופסיכותרפיסטית, כותבת מתוך אמצע החיים: הכביסה, הזוגיות הארוכה, ההורות, הגוף, החרדות והתשוקות. זו שירה של שגרה, אך אינה שירה שגרתית. היא מקשיבה ליומיום עד שהוא מתחיל להשמיע את המוזיקה שלו. ציר מרכזי בספר הוא המבט, שאינו רק ראייה אלא הכרה, אהבה והחזקה: של אם בבתה, של בת באמה שאיננה, של בני זוג ושל הדוברת בעצמה. להיות נראית פירושו להיות קיימת. כלבי הפרא של היתמות בשער ״כלבי הפרא״ נפתחת טריטוריית האבל על האם. ״כְּשֶׁאֵין אִמָּא, עָדִיף לְהִשָּׁעֵן קָדִימָה״, כותבת קידר ב״אחרי ההלוויה״. אין עוד על מי להישען לאחור; הגוף מוכרח להמציא כיוון אחר. היא אינה מייפה את הקשר בין אם לבת: ״מִמִּי אֵעָלֵב כְּשֶׁלֹּא תִּהְיִי?״, היא שואלת ב״אמא: פרידה״, ונותנת מקום גם לעלבון ולאהבה שלא הושלמה. ב ״ליוויתי את אמי למעלית״ האם עולה במעלית־חללית, והבת נותרת מול ״פִּיר שָׁחֹר״. המוות נעשה סף שלא ניתן לחצותו. מבטה של קידר מפוכח וחומל. ״שֶׁהַחַיִּים, הֵם הַחְלָמָה אִטִּית מֵהַיַּלְדוּת״, היא כותבת; וב״כצפוי, הוחזר לשולחת״, מול מי שאינם רואים אותה, היא מכריזה: ״הֵם לֹא רוֹאִים אוֹתִי, אֲבָל אֲנִי / רוֹאָה אוֹתָם״. לצד הידע הטיפולי פועלת כאן איכות בודהיסטית: שהייה עם הכאב וקבלת הארעיות בלי למהר לתקן. מלאכת כיוון הצליל של האהבה השער ״איך את נופלת בלילות״ מעביר אותנו אל הזוגיות והגוף. לא הנפילה לבדה מעסיקה את קידר אלא האיסוף מחדש: ״סַפְּרִי לִי, מֹתֶק, אֵיךְ אַתְּ קָמָה בְּכָל בֹּקֶר / מֵחָדָשׁ״. ב״ביטחום״ היא מבקשת: ״אֲנִי צְרִיכָה שֶׁתְּחַפֵּשׂ אוֹתִי / בְּמַבָּטְךָ״. הזוגיות היא מלאכת כיוון כלים עדינה, בין קרבה למרחק. וב״דרך אגב״ די במגע בגבו של בן הזוג ״לְהַרְגִּישׁ שֶׁיֵּשׁ לִי בַּיִת״. גם כשהיא אם, הדוברת היא אישה בעלת יצר ותשוקה. בשיר ״למה כל ערב קוטג׳?״ נפגשים החלוּמי הניתך, המטבח והארוטיקה. ההומור הדק מאפשר לנשום בתוך התהומות; קידר יודעת להפגיש תשוקה וקוטג׳ בלי לבטל אף אחד מהם. התרמיל והאפון השער ״אמא של קפקא״, המוקדש לבנותיה ששירתו בדרום, מציב את חרדת האם מול גבולות יכולתה להגן. ב״רגע לפני שאני נרדמת״ בדיקות חוזרות של הבית מסתיימות בשאלה: ״בּוֹדֶקֶת הַאִם אִבַּדְתִּי שְׁלִיטָה״. החרדה מהדהדת את שיר הפתיחה. ב״לבתי שגדלה״ הבת, שהייתה ״בְּגֹדֶל שֶׁל אָפוּן״, יוצאת לעולם, והאם מבטיחה להיות לה ״תַּרְמִילָהּ״: מעטפת אוהבת שאינה כולאת אלא מאפשרת גדילה. בשער ״6:29״ המלחמה חודרת הביתה. ב״לבתי המתצפתת בלילות על הגבולות״ ניצבת האם מול אי־יכולתה לנחם ולהגן; וב״בפעם האלף, אני מבקשת״ היא מנסה ״לֹא לִכְתֹּב שִׁירִים עַכְשָׁו״, אך השיר מתעקש ונחתם במילה ״רָעָב״. רעב ממשי, רגשי ולאומי להפוגה. המוזיקה של הכיור האוזן המוזיקלית של קידר ניכרת בחריזה, בחזרות, בפסיחות ובמקצבי הדיבור. ״הַלַּיְלָה, הוּא הַזְּמַן שֶׁל הַמִּלִּים / לֹא מְשַׁנֶּה שֶׁהַכִּיּוֹר מָלֵא כֵּלִים״, היא כותבת ב״המשוררות ערות בלילה״. היא אינה מרחפת מעל החיים, אלא ערה בתוכם. החזרה על ״כי״ ב״למה אישה מתעוררת״ מצטברת עד ״כִּי אִמָּא כְּבָר לֹא תָּבוֹא לְהָעִיר״; מחשבה שאינה מרפה הופכת למוזיקה של אובדן. הגוף אינו רק נושא השירה אלא כלי הידיעה שלה, וחפצי הבית נטענים במשמעות נפשית. ב״סינסטזיה״ המילים נעשות כמעט חומר שאפשר לטעום ולמשש: השפה, ממש כמו המזון, מאפשרת להעניק צורה למה שמכביד. קידר גם משוחחת עם המקורות. ב״אמא של קפקא״ היא מעמידה את דמות האם מול סמל הסבל הספרותי; וב״בקצה ענף״, ״לֹא קַלּוּ הַמַּיִם / לֹא בָּאָה הַיּוֹנָה״, היא מהדהדת את סיפור המבול. הציפייה לבשורה מתחלפת בהכרה שלא תמיד באה הקלה. כך נכרכים השיח עם הספרות ועם המקרא בתוך חוויית הגוף והנפש, בלי להתרחק מחיי היומיום. מילים כגוף, כדי לחזור ב״הד״, שממנו לקוח שם הספר, נכתב: ״וְאוּלַי, אַהֲבָה הִיא הֵד / נִשְׁלַחַת אֶל הָעוֹלָם / וְאָז, חוֹזֶרֶת. / לֹא תָּמִיד מֵהַמָּקוֹם הַצָּפוּי״. כך גם שירתה: יוצאת מן הגוף והבית ושבה אליהם אחרת. מלאכת העריכה המדויקת של יקיר בן משה, בספר הפותח את סדרת ״איתיקה – בית לשירה״, יוצרת מעגל בין שיר הפתיחה, שבו הדוברת מבקשת שליטה בבוקר, לבין ״יעל של השירים״, השיר היחיד בשער החותם. הספר נפתח בבוקר ונחתם בלילה, במשוררת ה״מַשְׁלִימָה שׁוּרוֹת״ ומוצאת בכתיבה דרך לשוב: ״אַף פַּעַם לֹא כָּתַבְתִּי כְּדֵי לִבְרֹחַ / תָּמִיד כְּדֵי לַחְזֹר״. לבל יהיה יומי עליי כקוטג׳ ״שֶׁלֹּא יְהֵא הַיּוֹם הַזֶּה זֵהֶה לאֶתְמוֹלָה״, מתפללת הדוברת בשיר הפותח. כאן מהדהדת תפילת לאה גולדברג: ״לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום / לבל יהיה עליי יומי הרגל״. גם כשהיא כותבת על חביתה במטבח, רגליה של קידר נטועות בשורשים העמוקים של השירה העברית. החיבור בין המטבח לתפילת ההתחדשות מעניק לשגרה ממד של תפילה חילונית: שיתגלה בה אור. בעזרת משחקי מילים, כפל משמעות והומור היא מגלה עומק ללא פאתוס, ומגישה לצד הקוטג׳ תובנות שאינן תמיד קלות לעיכול. ״לא תמיד מהמקום הצפוי״ הוא ספר חכם, חשוף ומרגש, שראוי לשוב אליו. בעיניי זו שירה נשית במיטבה, המותירה מקום להזדהות לכל אדם המבקש להחזיק את חייו בלי לאבד את רכותו. מתוך הקוטג׳, התהומות ומלאכת האיסוף מחדש, נולד בין דפיו מבט קידרי של חסד אפרסקי.

לעמוד הספר