סקירה על "להוריד את הג'יגה" מאת דניאל רנטפה פרץ
הספר: להוריד את הג'יגה · יובל אברמוביץ
להוריד את הג'יגה/ יובל אברמוביץ: אומרים שספרים מגיעים אלינו בדיוק בזמן הנכון, והספר הזה פגש אותי בדיוק במקום שבו הייתי צריכה אותו. הוא הדהד עבורי לא מעט דברים שאני כבר יודעת, אבל כנראה לא מפנימה מספיק עד כמה הם משפיעים עליי, כדי באמת לעשות משהו אחרת. רק בחודש שעבר כולנו נשבנו בטרנד שנות השמונים, שמעבר לוויזואל הצבעוני והכיפי גרם לי לחשוב לא מעט על הימים של פעם. על הפשטות, על התום שבו גדלתי, ועל כמה הכל השתנה. ואני מודה, אני לגמרי בסדר עם הזמינות של כל שיר בעולם בספוטיפיי, לעומת הישיבה מול הדאבל קאסט בהמתנה דרוכה להקליט את "איטס מיי לייף" של ד"ר אלבן בדיוק ברגע הנכון. אבל איפשהו בתוך הקדמה, הזמינות וההיצע האינסופי, הלכנו קצת לאיבוד. אנחנו חיים בעידן של שפע. של הצפה. של כמיהה כמעט אינסופית לפרודוקטיביות. אני אדם מאוד משימתי. חיה על טבלאות אקסל וטו דו ליסטים, זה באמת עושה לי נעים בלב. אבל איפשהו לאורך הדרך אני מרגישה שהפרודוקטיביות, שאמורה להיות אמצעי להגשמה ולמימוש, הפכה אצלי בעצמה ליעד. ולזה מצטרפת כמובן ההצפה הבלתי פוסקת של הרשתות החברתיות, לצד רשימת מטלות שרק הולכת ומתארכת. אוברלואד בהתגלמותו. לאורך הספר יובל מצליח לזקק בצורה מדויקת ומעוררת מחשבה, את גורמי הלחץ שמאפיינים את המציאות שבה אנחנו חיים עכשיו, בלי ליפול לקלישאות ובלי להטיף. הוא נוגע בכל החזיתות שבהן השפע וההצפה פוגשים אותנו. העבודה, הבית, מערכות היחסים, ההורות, הזמן שלנו עם עצמנו, ומעלה נקודות למחשבה, לצד כלים קונקרטיים שאפשר באמת ליישם. עולה בו הזכות להאט. הצורך בשקט פנימי. חמלה עצמית. וההבנה שלפעמים כדי להכניס משהו לחיים, צריך קודם כל לפנות מהם משהו אחר. האזנתי לספר בקולו של יובל, והרגשתי עד כמה הוא מחובר לדברים שהוא כתב. איכשהו דווקא ההאזנה הדהדה עבורי עוד יותר את המסר, תרתי משמע. הספר, חשוב לומר, לא מציע לזרוק את הטלפון, לעבור לסנדלי שורש ולגור במדבר (לא שיש משהו רע בזה). הוא פשוט מזמין לעצור לרגע, להסתכל על כל הרעש שמקיף אותנו ולשאול את עצמנו, איפה אפשר להוריד קצת. אני בטוחה שכל אחד ואחת ימצאו בו לפחות דבר אחד שיגרום להם לעצור, לחשוב, ואולי גם לעשות משהו קצת אחרת. ממליצה בחום!