סקירה על "לנסוע באוטו מישראל לשיראז" מאת עדי דקל טטנבוים
הספר: לנסוע באוטו מישראל לשיראז · הילה ושיץ ברק
לנסוע באוטו מישראל לשיראז/ הילה ושיץ-ברק 197 עמודים התחנה-בית הוצאה לאור, 2026 ושיץ-ברק רוקחת בספר מסע בטעם מתוק-חריף; היא נעה בין נוסטלגיה, שגרה, עתידנות, הומור שחור ורגישות אנושית. הסיפורים בספר קשורים אחד לשני בחוט דק שאינו נראה. הספר נעים לקריאה אך מהדהד הרבה אחריה. חלק מהסיפורים קראתי תוך לחלוחית בעיניים. הכותבת יודעת ללהטט עם השפה, להפוך אותה לבטוחה, אך מהצד השני- היא מצליחה לבעוט. הכתיבה עמוקה, אסוציאטיבית ומתעסקת בתלישוּת, געגועים וחיפוש אחר הבית והעצמי. כתיבה מתוך זרם התודעה של הגיבורים והדמויות נעות מן הפנים לחוץ. בסיפור הנושא, הקרוי בשם הספר, דמותו של אַרְמין מגלמת את הקושי בהגירה למדינה אחרת. הוא ברח עם הוריו לישראל מאיראן כשהיה בן חמש, והקשיים נערמים. הוא מחליט לעשות משהו יוצא דופן בבגרותו, ולהחזיר פריט שהיה חשוב לאימו מהמדינה ממנה הם עקרו. הוא מפעיל את כל הקשרים האפשריים בשביל זה, ובדרך לומד על עצמו, על בגרות, על השלמה ועל מה שבאמת חשוב. הכותבת משתמשת הרבה בארס-פואטיקה; הסיפור הראשון "פרק אחרון", מציג את אחורי הקלעים של עולם הכתיבה והעריכה, תוך הצגת דמותה של סופרת שחווה מחסום כתיבה ולא מצליחה לסיים את הפרק האחרון בספרהּ. המציאות פוגשת את הבדיון הספרותי, שנתפס כעמום. עוד פרק שצריך להשלים ולהגיש להוצאה לאור. ניתוק כתיבה הוא לא דבר שתמיד מתאפשר, ו-ושיץ-ברק נותנת לקוראים הצצה לכך. לאורך הספר שזורים דפים אפורים המציינים ספירת ימים. כאמור, הספר נע בין הבדיון למציאות, ואזכור הזמנים יוצר עוגן זמן ממשי- אנחנו בכאן ועכשיו. הסיפורים "מפריעים" למציאות להתרחש. זהו גם המתח בין הפנים לחוץ שהדמויות עוברות כל הזמן. בהתאם לכך, הכותבת בוחרת להשתמש בסוף שלרוב הוא פתוח או חצי פתוח, והדבר מעניק עומק לשינוי העובר על הדמויות ומראה את התבוננותן במציאות החיצונית. בסיפור הנושא, המסע עצמו אינו אפשרי מבחינה גיאופוליטית (מישראל לשיראז), אך דמותו של ארמין גדלה לאורך הטקסט, והוא לומד להתמודד עם השינויים בחייו ובחיי משפחתו. געגוע לעבר אינו משהו שניתן לרפא או לפתור בנקודת זמן אחת, וכך הכותבת לוכדת את מהותן של דמויותיה, תוך יצירת קצוות פרומים שנדרש להשלימן בעת הקריאה. דבר זה מוסיף נופך וקסם לכל הסיפורים כאן. כאמור, ושיץ-ברק נעה לאורך הספר בין הבדיון למציאות. לעיתים הרגשתי את התרחשות הטקסטים בחיוּת ובבהירות, כמו בסיפור "מורדי מיד מרדכי"; שלושה אנשים שונים מאוד תקועים בתוך מיגונית במלחמה שלא נגמרת. גם כאן מתגלה כתיבה ארס-פואטית, משחק עם הטקסט, עם הבדידות ועם היחד והמציאות השבורה. קראתי את הספר בהפסקות. לפעמים הרגשתי שנדרש לי קצת זמן לעכל ולהבין. אני מאוד אוהבת טקסטים פרומים, לא אחידים, כאלה שבהם הקורא נדרש להשלמת פערים ורגשות. ושיץ-ברק רוקחת מאלמנטים אלה ספרוּת נפלאה. יש כאן הרבה סאב-טקסט המתבטא בהתחבטות הכתיבה, ברגעי השבר, במציאות החיים וברגשות בכלל. כוחו של הספר טמון בפער המרתק שבין המציאות החיצונית (המתנגשת, המפריעה) לבין זרם התודעה הגועש של הגיבורים. היצירה הזו אינה מאכילה את הקורא בכפית, ולמרות שהקריאה קולחת, היא דורשת קשירוּת אקטיבית לסאב-טקסט ולרמזים הדקים השזורים לאורכה. ספר זה הוא הישג ספרותי המצליח ללכוד את מורכבות הזהות, המציאות והזיכרון, ומותיר את הקורא עם תחושת הד קבועה גם לאחר סיום הקריאה. הטקסט הוא מרובד, מהפנט ובלתי נשכח, ולעיתים השתיקות והדברים הנותרים בין השורות, הם המטען הכבד ביותר שאנו נושאים איתנו בדרכים.