סקירה על "לפני שהידיים התחילו לרעוד" מאת אורנה שפי

הספר: לפני שהידיים התחילו לרעוד · סיגל פישביין

לפני שהידיים התחילו לרעוד - סיגל פישביין הוצאת ריף עברו בי כל מיני רגשות כשקראתי את הספר. התרגשות, צער ושמחה, כאב של החמצה ותחושה כזו שאף על פי שהסיפור דמיוני הוא לגמרי יכל להיות אמיתי. במיוחד בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. זהו סיפורו של אשר, איש מבוגר, נשוי, ללא ילדים בתחילתה של מחלת האלצהיימר המאושפז בבית החולים בשל מצבו הרפואי. למחלקה בה הוא נמצא מגיעה רותי, עובדת סוציאלית שיצאה לפנסיה ובאה להתנדב בבית החולים. תמונה המונחת על השידה ליד מיטתו של אשר, מושכת את תשומת ליבה ומהלכת עליה קסם. היא משתוקקת לשמוע את סיפורה של התמונה ובעקבות כך את סיפור חייו של אשר. משהו במראה שלו מערער את שלוותה ולא נותן לה מנוח. אשר נולד בטוניס וגדל ללא אביו הביולוגי, היות ואביו החליט לעלות לארץ ישראל למרות התנגדות הוריו ורעייתו. חייו לא היו פשוטים ומצבו הנוכחי ציער אותו מאוד. רותי לעומת זאת גדלה עם אביה אך לא ידעה דבר על עברו. אהבתי את כתיבתה של סיגל שבכמה מילים לקחה אותי למחוזות אחרים ולסיפורים ששמעתי בילדותי על טוניס ולצד זה תיאורים מעוררי רגשות מנוגדים של כעס מצד אחד ושמחה והתרגשות מצד שני. בשלב דיי מוקדם בספר הבנתי לאן הוא מתפתח ובכ"ז קראתי בציפיה לראות איך בדיוק הדברים קורים. אני שמחה לציין שהמחברת כתבה סוף מספק ומרגש מעל לציפיותיי. כשסיימתי לקרוא סיפרתי את הסיפור לאימי שגדלה בטוניס ועלתה לארץ בגיל 16. היו כל מיני פרטים שתאמו לסיפור חייה של אימי ומשפחתה וזו הייתה מקריות מעניינת. החיים עולים על כל דמיון זה לגמרי מאפיין של הספר הזה. קריאה נעימה.

לעמוד הספר בוויטרינה