סקירה על "מחזמר" מאת עדי דקל טטנבוים
הספר: מחזמר · מוטי פוגל
מחזמר/ מוטי פוגל 286 עמודים אפרסמון ספרים בע"מ, 2026 אהליאב הוא מורה צנוע ונעים הליכות, איש משפחה השמח בחלקו. רק חלום אחד יש בלבו: לנגן עם אחיו הלוויים בבית המקדש. אז הוא מחליט לכתוב ולהפיק מחזמר, מההתחלה ועד הסוף, עם כל התלאות המתלוות לכך, ועם בת זוג ספקנית אך תומכת. זהו סיפור על כתיבה, משפחתיות, כאב ונחמה. ובספר, פוגל נמנע מפאתוס מיותר. הוא כותב באמינות ובדיוק ומעביר את תחושותיו בהומור דק. לעיתים בקריאה היה קשה להבחין בין האמת לבדיון, בין ההומור למה בכך, כי הכותב מלהטט בין רבדים אלה באמנות מרשימה. פוגל שוזר לאורך כל הספר הערות שוליים למראי מקום תלמודיים, הלכתיים והערות שלו. הוא מביא ציטוטים מהתורה, המשנה, התלמוד ועבודת המקדש. הוא מצליח לשלב אותם בכתיבה ארס-פואטית המורגשת לאורך כל הקריאה ומכניס פרטים יומיומיים ומודרניים לגמרי. הערות אלו מעניקות מעטפת פְּסֵאוּדוֹ-מִדְרָשִׁית לסיפור עלילתי פשוט, וכך הוא מצליח לטשטש את גבולות הכתיבה ולהרחיבן. בנפשו של אהליאב עומד כבר בית המקדש בתפארתו. אמת פנימית זו היא תירוץ עבורו לא לטבול במעיין, לא ללכת לתפילה ולהעלות בעיני רוחו את עבודת האלוהים שלו, כפי שהוא רואה אותה. הוא שרוי במחשבות וחי את החלום הזה כל הזמן, גם כשהוא מקים משפחה ומתבסס במציאות הריאלית של החיים, זו שלעיתים דוחקת את החלום שלו. כאן נמצא גם התפר של הסיפור; ההתחבטות התמידית בין החיים האמיתיים למול הדמיון והיצירה האמנותית, הטורדים את נפשו. הוא נפגש עם רב הישיבה בה למד, חושב על שירים מרגשים למחזמר, על תזמורת מלאה ותפאורה יפהפייה, משתף את אשתו, שפרה, במחשבותיו הרבות, והיא מצידה מציעה לו לפנות ליוני, בחור שאיתו יצאה פעם אחת. יוני מנוגד באופיו לאהליאב; הוא שרמנטי, מקסים, פלרטטן, גרוש, חתיך ומוכשר. הוא כותב ומפיק ואישיות מוכרת בתעשיית הבידור. תמים ונלהב הוא מוכן לוותר על כבודו ולדבר איתו. הוא יעשה הכל כדי שהמחזמר ייצא לאור בסוף. כחלק מהארס-פואטיקה בספר, פוגל מכניס טון בימוי לדמויותיו, "מחלק" להן הוראות ומדובב אותן. הכתיבה דיבורית, חסרת פיסוק ומשקפת את הדמות הראשית מצוין בהתאם לדמויות המשנה. כך הבדיון והאמת מיטשטשים, והסאבטקסט הוא הסיפור עצמו. פוגל כותב ברפלקסיביות, הומור דק ומשחק ארס-פואטי עקבי. צורת הסיפור היא תיאטרלית, ישנו מספר חיצוני, כל יודע, ה"מפעיל" את הדמויות, והכתיבה הפרוזאית משלבת בתוכה ציטוטים המעניקים לה קסם ורוח. פוגל מפרק ומרכיב מחדש את המקורות התנ"כיים, ההלכתיים והמשניים אל מול שפת הכתיבה. כך המפגש בין הקורא לטקסט הוא מרובד והסאבטקסט מופיע באירוניה ובמודעות עצמית. המספר מצהיר הצהרות גלויות על אופי הסיפור וכך מתגלה דמותו של אהליאב. כמו כן, ניתן להרגיש את המרחק האסתטי והנכחת המלאכותיות; המספר החיצוני מזכיר לקורא שהטקסט הוא אשליה ורותם אותו למשחק האמנותי והרעיוני. פוגל לש את המילים ומוסיף כך התרחשות קומית- אבסורדית. כתיבה היא עניין לא פשוט. אהליאב מתמודד עם תיאורי הקודש, החורבן והכיסופים לגאולה במסגרת מדיום "חילוני" (המחזמר), והדבר יוצר מתח פנימי עצום וקשיי כתיבה והפקה. ישנו פער בין החזון האמנותי למציאות החיים, והוא נתקל בקשיים בתרגום המחשבות והרעיונות לטקסט דרמטי ולדיאלוגים חיים על הבמה. הוא גם מתקשה למצוא את האנשים שיניעו את המחזה עצמו. לאורך כל הספר פוגל שוזר את שירי המחזה שאהליאב כותב, וגם בהם מתגלה הפער הזה. זהו גם הנרטיב העיקרי של הסיפור- היצירה התובענית מפגישה אותו עם שבריו שלו. הספר רצוף אבסורד וטרגדיה כאחד; פוגל לוכד את מורכבות כתיבת היצירה ואת שבריריותו של האדם המאמין, ומגיש רומן מדויק ויוצא דופן. הכתיבה חותכת אך פיוטית והמשחק עם השפה ועם הרבדים בה מעניק לו עומק ומשאיר את השאלה הבאה פתוחה: האם כל מה שאנו בונים בחיינו ראוי לבנייה? הסיפור לא ממהר לספק תשובות לדבר, מתאר סיטואציות אחורה וקדימה, ופוגל מצליח להראות כי בסופו של דבר האמונה שוכנת בנפש האדם עצמו. לא יכולתי להסיר את הספר מידיי. פוגל ריתק אותי מההתחלה ועד הסוף, כי הוא מציע קריאה מעוררת מחשבה על אמנות, אמונה והמחיר הנתבע מהיוצר. זהו הישג ספרותי מרשים, שכן על אף האינטנסיביות בטקסט הכתוב, הוא אינו מורגש. הספר קולח. כך, התפילה פוגשת את החרדה, והאמנות היא ניסיון לתקן את מה שנדון להתפרק. פוגל כתב רומן עז, חשוף ומעורר מחשבה גם לאחר הקריאה בו. הוא מזכיר לנו שגם מחורבן ומהרס אפשר לבנות משהו אחר, חדש ולאו דווקא מושלם. או לא לבנות בכלל.