סקירה על "נשאר בי" מאת Tamara Halutzi

הספר: נשאר בי · רומי גבריאלה שרון

שירתה של רומי גבריאלה שרון בספרה "נשאר בי" (שם יפה, וארס־פואטי משהו בפני עצמו) משלבת תמימות וילדיות עם בגרות טרם זמנה. בסקירה זו אתייחס לכמה שירים ספציפיים ששבו את לבי, וכן למהלך הכולל המתרחש בספר לתפיסתי. המתח והקונטרסט בין הילדיות והבגרות ניכר כבר בשיר "שערותיי הלבנות”: המבט בשיער המלבין אינו רק מפגש עם סימן הזמן על הגוף, אלא גם אומץ להביט בעצמה בלי להסיט את העיניים. המראה נעשית כאן יותר מהשתקפות של הדוברת - היא פתח לצוהר אל הדורות שקדמו לה, אל מה שעובר מאם לבת ומדור לדור. כך האישי מתרחב, בלי לאבד את האינטימיות שלו. הכותרת "נשאר בי" מציעה מפתח לקריאה בספר: מה שהסתיים או חלף אינו נעלם לגמרי, אלא ממשיך להתקיים בתוך הגוף, הזיכרון והמבט. בשירים רבים ניכרת התנועה הזאת בין פנים לחוץ, בין מה שהיה לבין מה שעוד נוכח. כך למשל, בשיר "בקע” מתגלה סדק אל עולם אחר, וההדהוד לברכת הדמעות של אליס מספרו של לואיס קרול מעניק לתנועה הזאת נופך של מסע אל מרחב שבו המוכר עשוי להשתנות בפתאומיות; מרחב בו הילדות אינה רק מופע מתמשך ותחום של תמימות, היא גם דרך לראות את המציאות מחדש. בשיר "עיר מחולקת” הפרידה מקבלת צורה של מרחב מפוצל: לא רק שני אנשים שנפרדו, אלא גם עולם משותף שכבר אי אפשר לנוע בו כפי שנעו בו קודם. בשיר "מחוץ לתמונה” מופיע מבט הנמשך שוב ושוב אל זוג אחר, כמעט בתנועה ספירלית; אבל ככל שהמבט שב אליהם, מתחדדת דווקא היעדרותו של מי שיביט בדוברת. הכמיהה לזוגיות נוכחת כאן כפער בין הנראה לבין מה שחסר. ואילו השיר "קרב” מציג את הניסיון לגשר על המרחק שנפער לאחר פרידה כמאבק קטן ועיקש. הדוברת יוצאת שוב לקרב, חמושה בנושאי שיחה, אך יודעת שהניסיון עלול להסתיים בנסיגה עוד לפני שתיפתח ביניהם שיחה של ממש. יש משהו נוגע ללב בפער בין ההיערכות לקרב לבין השבריריות שמאחוריה: הרצון להתקרב, מול החשש להיפגע ומול ההכרה שלא כל מרחק אפשר לצמצם. גם חלוקת הספר לשערים מספרת סיפור. מן ה״פרולוג״, דרך ״ויצלצל שירנו״ ו״לפגוש בך״, נבנית תחילה ציפייה למפגש ולקשר; ״הפרידה ממך״ מסמנת את השבר, ואילו ״להסביר לזאב״ מעניק לו ממד אגדי ומאיים, עם הדהוד לכיפה אדומה (וספציפית בשיר "הכבשה והזאב" שמופיע בשער זה המדמה את הדוברת לכבשה וגבר לזאב הטורף אותה). בהמשך, הכותרות ״בין ביטחון למצוקה״ ו״בית בתוכי״ מציעות תנועה בין פגיעוּת לבין ניסיון למצוא עוגן פנימי. ״שקית מתנה בידי״ ו״רק תגידי כן״ שבות אל האפשרות של נתינה וקִרבה, למרות הטוויסט המתגלה בין התוכן שתחת הכותרת "רק תגידי כן" לבין הכותרת המתחננת-לכאורה הזו), ואילו ה״אפילוג״ סוגר את הרצף. כך השערים אינם רק מחלקים את הספר, אלא מוליכים את הקוראת במסלול רגשי מן הציפייה למפגש, דרך הפרידה וההתמודדות איתה, ועד לאפשרות מחודשת של פתיחות ומזור באמצעות הכתיבה. בכוחם של השירים האלה, ובמכלול הספר כולו, גבריאלה שרון מחברת בין הקול הילדי, הסקרן, הפתוח לאפשרות של פלא, לבין ידיעה בוגרת של אובדן תמימות, התבגרות כואבת, משקעי הזמן והתמודדות עם העדר. "נשאר בי" אינו מבקש למחוק את מה שנשבר או להעמיד פנים שהפרידה חלפה והותירה את הנפרדת ללא פגע; הוא מקשיב למה שנותר אחריה. זהו ספר על מה שהזמן חורט בנו, ועל האפשרות להישיר אליו מבט - ולמצוא בתוכו גם זיכרון, גם כאב וגם קול פואטי יצירתי המתעקש להפציע.

לעמוד הספר בוויטרינה