סקירה על "נובלנד" מאת שמעון דיסקין

הספר: נובלנד · אנה שניידמן

כמו בצל, גם ספר הביכורים של אנה שניידמן בנוי שכבות שכבות, והקורא נדרש לקלף אותו בלא מעט עמל וסבלנות. השכבות עצמן מדלגות בין צירי זמן שונים. בין ההווה - כלומר, עשור קדימה מזמננו שלנו - ובין העבר - השנים שסביב אוקטובר 2023. וכמו בצל, גם העמודים בספר הזה מסוגלים לדגדג ולשאוב דמעה קטנה מהעין, בעיקר אצל קוראים שהטראומה מהשביעי באוקטובר עוד חיה בהם. ולכן הוגן להזהיר שיש טריגרים לא מעטים בספר - ילדים חטופים, מנהרות, דיכאון קליני, פוסט-טראומה, ואף התאבדות. ולעזאזל, עזה עצמה. כל העלילה הרי מתרחשת על חורבות עזה. ביום מן הימים תוקם על החורבות עיר חדשה (לא רק בספר הבדיוני; כולנו יכולים לשער שזה יקרה גם במציאות). אולי יקראו לה נובלנד, כדי שאיש לא יעז לשכוח את הנרצחים במסיבת הנובה, ואולי יקראו לה בשם אחר. שניידמן בחרה בחכמה בשם נובלנד, כדי לומר שני דברים: זו עיר חדשה לגמרי, כשמה כן היא. אבל לא שכחנו את מה שהוביל לחורבן עיר המרצחים שקדמה לה. וסביב נובלנד נסובה העלילה כולה. זוהי עיר חדשנית, עתידנית, שבה אין ממשלה ואין חוקים, אלא חוזים שבאים לשרת תושבים שהם במידה רבה לקוחותיה של העיר. ליברליות עד הקצה. אבל כמו לכל ארגון, גם לנובלנד יש סודות. אפלים, למעשה: ארבעה ילדים נעלמו מאזור המרכז בישראל (זו, למרבה השמחה, עדיין קיימת), והשוטר מתן פרנקו חושד שהם הוברחו לנובלנד. הוא פונה לחברתו אנסטסיה כדי שתעזור לו לפתור את התעלומה. אם לכל עיר יש דמות שמייצגת אותה, או רוח רפאים ששורה עליה, הרי שאנסטסיה - הדמות הראשית בספר - היא הדמות. אנסטסיה היא ההתגשמות של נובלנד כבן אדם. לא די בכך שהיא יזמה את הקמת העיר (איך וכיצד זה קרה יתברר בשלב מאוחר בספר - מאוחר מדי לטעמי), היא גם זו שפניה תלויות כפוסטרים דיגיטליים על פני גורדי השחקים בעיר, לצד בעלה ד"ר כריסטיאן ניוסום. אבל מי היא אנסטסיה? המענה לשאלה זו הוא ליבת העלילה של הספר, ויותר מזה לא אוסיף כדי לא לספיילר. שניידמן היא כותבת בחסד. אוצר הדימויים מפליא, ולא אחת התעכבתי על תיאוריה ורציתי לרשום אותם (שלא על מנת להעתיק לספריי, כמובן). אבל הספר לוקה בחיסרון אחד מהותי: לוקח לו זמן רב מדי להגיע לליבת העלילה. מעמוד התודות למדתי ששניידמן קיצצה עשרות אלפי מילים מספרה, אבל ייתכן שהיא קיצצה אותם מהצד הלא נכון. בעיניי הקיצוץ העיקרי היה צריך להתרחש בהתחלה. תראו, אני קורא סבלן. אני מוכן לקרוא אקספוזיציה מוגזמת לאורך עמודים רבים, אבל לא כולם מסוגלים לשרוד את זה. עבור רבים, עלילה טכנית שנמשכת זמן רב מדי, ללא התפוצצות עלילתית בשליש הראשון של הספר, עלולה להיות עינוי קשה מדי. סידור טוב יותר של הפרקים היה בוודאי מקל על הקורא. רק לקראת אמצע הספר, הכוכבים - נבחרת הדמויות הצבעונית - מתחילים להסתדר בשמי העלילה, ורק אז אני כקורא התחלתי לגלות עניין רציני יותר בתעלומת החטיפה. בואו נסתכל על הכריכה המדהימה כמייצגת נאמנה של עלילת הספר: כמו הכריכה, גם העלילה היא אפרורית. בעיניי זו בחירה גאונית של שניידמן, כי זה נוגע לפן הפסיכולוגי - שלא לומר הפסיכיאטרי - של העלילה. אנסטסיה היא למעשה פסיכיאטרית מומחית לפוסט־טראומה, והתעסקותה במטופלת שסובלת מדיכאון שלאחר לידה, צובעת את הספר כולו באפור קליני של בתי חולים. אם לא די בכך, לאורך כל הספר משמשים בה בערבוביה הזכרונות מהשביעי באוקטובר, בולמים אותה, מאיצים אותה, והם הם שמביאים להקמת העיר. כקורא, לא חוויתי צבעים בספר. כשהזכרתי דמויות צבעוניות, התכוונתי בעיקר לד"ר ניוסום האב - מין גירסה מצמררת של חניבעל לקטר - ולאשתו האירית. ואולי גם בנם, כריסטיאן, שמשנה את חזותו מדי כמה פרקים ממדען שקול לבליין פתיין ל... (ספוילר). כאן תמה הצבעוניות. הדמויות האחרות הרגישו לי אפורות, שטוחות, קשות לצביעה. עזה עצמה הייתה אפורה. השמיים אפורים. הים אפור. אני מאמין ששניידמן גרמה לי להרגיש כך מבחירה. האמונה שלי בזה התחזקה כשהגעתי לטוויסט המפעים בסוף הספר (אף שהיא אסרה עליי לרמוז לגביו). בשורה התחתונה, זהו ספר למיטיבי לכת, שרוצים לטעום מד"ב אחר אבל מקומי, עתידני אבל כזה שיורד אל הנפש פנימה. שניידמן יודעת את מלאכת הכתיבה וניכר שהיא נהנית מהמלאכה, והספר הוא תוספת עשירה ומכובדת למדף הספרים של יוצרי המד"ב הישראלים.

לעמוד הספר בוויטרינה