סקירה על "נובלנד" מאת תמר דה לה זרדה
הספר: נובלנד · אנה שניידמן
תמכתי בהדסטארט של אנה והשתתפתי בפאנל "נשים במד"ב" שאנה יזמה לאחרונה באייקון. המשיכה ליצור חברה אוטופית נראה שהיא קשורה לעם שלנו. בלי להעמיק במדרש הכניסה לארץ חדשה אחרי שנות עבדות ומדבר, בעת החדשה אפשר להתחיל בחוזה הגדול הרצל עם "אלטנוילנד" שלו (האם השם נובלנד מרפרר אליו?). גם הרצל דיבר על חברה חדשה שיש לבנות אחרי הגלות הארוכה עם הטראומות שלה, וסינגר נסיון לבנות בארץ ישראל חברה חדשה, מודרנית ומתוקנת. להשאיר מאחור את ירושת העבר האירופאית. נובלנד מספר על זמן עתידי, 2036. ברצועת עזה לשעבר מוקם מחוז חדש. נובלנד מבוססת על מודל של ממשל-תאגיד וחוזים. משאירים מאחור את הפוליטיקה, את המדינה ואת החוקים ובמקומם יש חברה מנהלת, יש חוזים בין האזרח למערכת ויש טכנולוגיה מתקדמת שמסדירה את התודעה והזכרון. לכאורה חופש אישי מוחלט, אבל לי נראה שבנובלנד אין חופש באמת, כי המערכת שולטת על היחיד עם טכנולוגיה שמוטמעת בגוף. "נובלנד" הוא מותחן פסיכולוגי שמתאר חברה "מושלמת", המתוכננת להעניק חופש מרבי - בלי פוליטיקה, ובמקומה מערכת של חוזים. נזכרתי ב"ממשלת הטכנוקרטים", מושג שדובר בו לא מעט במחוזותינו. אלא שהחברה הזאת הופכת בהדרגה כמעט להיפוכה - למערכת שחודרת עמוק מדי לחייו של הפרט. ככל שהתקדמתי בקריאה, הרגשתי שהחופש המובטח בנובלנד נעשה מפוקפק יותר. האוטופיה הופכת לדיסטופיה. מעניין אם גם הספר הזה מצטרף לז'אנר של "קיבלנו הזדמנות להתחיל מחדש, בואו נבנה חברה מושלמת." (כמו 'זמן מופת' של ישי סנדק) לעולם הזה נכנסת עלילת מתח. נעלמו בישראל 3 ילדים ולכן מגיע לנובלנד מתן פרנקו, בלש משטרה מישראל, כדי לחקור קצה חוט. במרכז הסיפור – ד"ר אנסטסיה לאורי, רופאה פסיכיאטרית שהקימה את נובלנד יחד עם כריסטיאן שהוא בעלה. המערכת מזהה מחשבות, ומגיבה אליהן והתחושה שלי הייתה שכל הזמן הגיבורה צריכה להתאפק שלא לגלות את מה שעל ליבה. המתח מתקיים לכל אורך הקריאה, כשאנסטסיה לא יכולה לסמוך על אף אחד. אפילו לא על עצמה, כי היא עצמה עברה פרוצדורה של מחיקת זיכרון מסוים שלה. התעלומה נפתרת ממש בסוף. הכתיבה אינטליגנטית, והקורא נדרש לחבר פרטים ולהסיק מסקנות. אחרי שסיימתי לקרוא, חזרתי וקראתי שוב את החלק האחרון כדי לבדוק עם עצמי אם הבנתי נכון, ועדיין איני בטוחה. אלמנט ההפתעה עבד עד הרגע האחרון.