סקירה על "פרוטוקול" מאת עדי דקל טטנבוים

הספר: פרוטוקול · לאה צבעוני ז"ל, יעל צבעוני

פרוטוקול/ לאה צבעוני, יעל צבעוני 182 עמודים ידיעות ספרים, ספרי חמד, סדרת "ניירות ערך", 2026 בין אפריל 2022 לספטמבר 2025 (לא במדויק) לאה צבעוני ז"ל מציגה יומן מחלה. זהו ממואר על סוף, על משפחה, על זכרונות משפחתיים וזכרונות אישיים, על גילוי סרטן הלבלב ועל ההשלמה עם הזמן שנותר ועם פרוקוטול הטיפול. יעל צבעוני, בתה, מוסיפה גם היא את הזווית שלה, של המשפחה המטפלת המתמודדת עם האובדן העתידי, ולכל אורך הספר מתנהל דיאלוג טקסטואלי בין האם לבת תוך התעקשות על החיים ועל מציאת הכבוד העצמי בתוך הכאוס הבירוקרטי שנוצר. העולם האישי קורס, אך איכשהו צריך להמשיך. לאה צבעוני ז"ל הייתה ד"ר ללשון עברית, עורכת, סופרת ומו"לית. בקריאת הספר מרגישים את אהבתה לשפה, את המשחקיות במילים והתהייה בשימוש במשמעותן בהקשרים שלעיתים אינם מתאימים להן. בקטעים שהיא כתבה יש תחושה חזקה של כאב, רצון לחיות ורצון לתעד את הסוף. המילים הן גשר למחלה ולהתמודדות עם פרוקוטול של כאב. הקורא עובר בתחנות חייה של צבעוני ומרגיש את מה שהיא חשה לאורך כל הטיפול בה. פרוטוקולים של טיפול, של הזנה, של השפה העברית ושל החיים. חיים המתמוטטים סביב המטופלת ומשפחתה. שגרה שמנסים לחיות איתה, אך היא קשה ויוצרת עוול למציאות של אישה שהייתה יצירתית, פעלתנית ואמיצה. הפרוטוקולים הרפואיים נמצאים עכשיו בכל, ובכל זאת היא מנסה לעבוד, לערוך, לכתוב ולבלות עם משפחתה. יש בספר חזרות לעבר, אך התמודדות עם עתיד מעורפל וחיים תמידיים עם מוות. "תכתבי גם את זה יעלי...", אלו הן המילים של האם לבתה רגע לאחר שהתאוששה מניתוח מורכב. ההיאחזות בחיים תוך התמודדות עם מערכת רפואית קשוחה, שלא נותנת תשובות, שצריך ללקט ממנה מידע ולהבין כיצד להתנהל בה. לאה צבעוני ז"ל ויעל צבעוני גילו כך את הקשר שלהן מחדש. הבת הכותבת על אימה ומחייה את ההתמודדות וההשלמה ואת הרצון לשתות עוד ועוד מהחיים. יעל צבעוני כותבת גם אחרי המוות. מצאתי את עצמי מזדהה עם המילים עמוקות; הסיטואציה הבלתי אפשרית של התרוקנות בית, סגירת חיים שהיו והשלמה עם האין. הכתיבה ישירה וחותכת עד כאב. כך מגלים שהמוות נוכח ונעלם לאורך הספר. הוא מודגש, המשפחה חיה עם ידיעתו, אך לא משלימה איתו. המילים מדויקות ומצאתי את עצמי בהן. תחושת האובדן וההשלמה חודרות את הטקסט, תוך אהבה ושגרה המופרות תמידית. לאה צבעוני ז"ל מדגישה עד כמה הרפואה הלכה לאיבוד. עד כמה האנושיות והיחס האישי הם בעירבון מוגבל. אדם חולה הוא עוד מקרה, עוד מִספר, עוד סטטיסטיקה. היא הרגישה שלא קיבלה תשובות, שלא קיבלה תמיכה מספקת והייתה עוד מקרה לפרוטוקול. עוד הליך רפואי שיוצא לפועל. "אני כותבת את זה למי שחושב שעולם הרפואה הוא עולם יפה. תעשיית הרפואה פורחת, אבל ה'מקרים'- כך אנו מכונים- הולכים לאיבוד." (עמוד 114) הכתיבה של יעל צבעוני מנכיחה את ההיעדר בעקבות המחלה; היעדר אימא, היעדר אישה פעילה, והיעדר אשת משפחה. גם בכתיבה של לאה צבעוני ז"ל מרגישים את הנרטיב הזה, והוא עובר כחוט לאורך כל הטקסטים המשולבים זה בזה- של לאה ז"ל ושל יעל. בסופו של דבר אנו נשמטים מחיינו. הפרוטוקול, מעצם הגדרתו, מנציח, מייצב ומייצר נוכחות משפטית, בירוקרטית והיסטורית. אולם בין הטקסטים בספר הרגשתי את היפוכו המוחלט: את התלישוּת המהדהדת. צבעוני (לאה ז"ל ויעל) מפרקות את הניסיון הבירוקרטי לאחוז במציאות, וחושפות כיצד מתחת למילים הרשמיות נפערת תהום של מה שלא נאמר. הסיום של הספר מותיר את הקורא עם השתאות מול מה שנעלם, והיופי שבחוסר הזה.

לעמוד הספר