סקירה על "פסע" מאת עדי דקל טטנבוים
הספר: פסע · שירז אפיק
פֶּסַע/ שירז אפיק 170 עמודים הוצאת המקור, 2025 אפיק יודעת לשחק ביצירה ובכתיבה ספרותית. היא מחברת קצוות וסגנון בצורה נפלאה, מעוררת שאלות וספקנית באופן תמידי. בקובץ הסיפורים הנוכחי היא לקחה קיפאון ותנועה, מצבי משבר והתבוננות פנימית, ויצרה בהם פֶּסַע לכיוון אחד- כולם נעים כדי לקבל החלטה, לטוב או לרע (שהוא יחסי כאן באופן מובהק). השבר מקבל כאן פנים אחרות- צעד קטן שמשנה את כל התמונה. היופי בספר הזה הוא הטקסטים הקצרים, החסכוניים, כל מילה נמצאת במקומה, וההפתעה בסוף משאירה סימני שאלה לא נגמרים. שַכי (מלשון: סאחי) הוא בחור יוצא בשאלה, מתחיל לעבוד בחברת הייטק ומחפש את עצמו. הוא מכיר בזמן העבודה את זלר, והשניים מתחילים להתקרב יותר מדי. דבר זה מוביל את שכי לתהיות עצמיות ולקבלת החלטות שאולי לא היה עושה. שניהם נמצאים בסוף הסיפור בצומת שאין לה פיתרון. החיים החדשים של שכי מעפילים ובולעים משהו בחיים הישנים. פיתרון שאינו באמת פיתרון, אלא רק כיסוי ושימוש בבורג הקטן ביותר במערכת. ספי, מרצה כושל לתקשורת, מתגורר במרתף טחוב. "המרתף לא מקיא אותך, ספי, הוא יולד אותך." זה השינוי שהוא נדרש לעבור. שינוי לא אפשרי הדורש החלטה אחת קטנה. הסדק בקיר הוא הסדק בחיים, ולעיתים החזרה אחורה תטרוף את כל הקלפים. אפיק כותבת באופן רווי ואינטנסיבי, וכך גם הקריאה בספר. אומנם בכתיבה מתגלה איפוק מסוים וכן חסכנות בכתיבת הטקסטים, אך הם חשופים מאוד ותזזיתיים. הכותבת לא מפחדת לעסוק בנושאים שהם טאבו, וכמו בספריה הקודמים היא בוחנת את מושג הטראומה, את ההתפוררות האישית, את הניסיון לשרוד את החיים וכן את הדיסוציאציה שדמויות רבות חוות בספר. היא לא מייפה את הכאב, להפך- היא מטיחה אותו. היא מגישה לקורא את השברים כפי שהם. הסיפורים אינם סגורים, וזהו קסם ספרותי מרתק בפני עצמו. מלבד טראומה, יש בספר התייחסות להיבט האימהוּת וכיצד הוא יכול לייצר טריגר במערכות יחסים קיימות של ילדים, ובפרט, בתה של הגיבורה. בסיפור על אריאלה רואים זאת בבירור; אימא שכמעט מונעת מערכת חברתית בין בתה לילדה אחרת רק בגלל מחשבות השווא עליה. הטראומה של האם יוצרת צל על החלטותיה. האם מתעמתת עם עצמה דרך בתה. כאמור, הסיפורים קצרים, אך העומק הפסיכולוגי והסאב טקסט בהם הוא מאוד גדול. מצד אחד הקורא נדרש למעורבות רגשית, שכן עד סוף הסיפור לא נדע מה באמת קרה, ומצד שני דווקא הפער הנוצר בעת הקריאה והשאלות התמידיות העולות, הן היוצרות רבדים סיפוריים שונים. אין סוף מוחלט באף סיפור כאן. החוט המחבר בין כל הטקסטים בספר הוא ההתמודדות עם שבר ותהום. כולם מתמקדים ברגע המכריע שבין ההחלטה למעשה, ובמתח שבין הרצון להישאר במקום הבטוח לבין הדחף לשינוי. חשוב לציין כי אפיק מעמידה את גיבוריה בפני קונפליקטים משמעותיים והחלטות שיכולות לשנות את חייהם. הכתיבה מאופקת אך אינטנסיבית, חומלת ומצליחה לשלב ניואנסים דקים ההופכים כל סיפור לעוצמתי. ולכן, אומנם הטקסטים קצרים, אך הרבדים הפנימיים הם תהומות. אפיק מציעה נקודת מבט מקומית, ישראלית ולא מתייפה; החיים על הסף (הפסע). הרגע הקטן שמפריד בין שגרה נורמלית לאסון מוחלט. התחושה שיום בהיר אחד הכל יכול לקרוס ברגע. תמצית החיים ביום הנורא של השבעה באוקטובר: החרדות, השינוי הנדרש, ההישרדות, הקיפאון והתחושה שהכל נגמר. השבריריות האנושית משתקפת בספר באופן עמוק. אפיק ציינה בראיונות כי הספר "מדבר את התקופה", וזה כך לחלוטין. היא נוגעת בעצבים החשופים של החברה, מעמתת את הקורא עם מה שלא נוח (לכאורה) ומספקת מראָה חברתית מנחמת, מאופקת אך חדה ושורטת. הניסיון הנואש להמשיך ללכת כשמתחתינו עדיין פעור בולען.