סקירה על "פוסטהיסטוריה" מאת עדי דקל טטנבוים

הספר: פוסטהיסטוריה · אופיר עוז

פוסטהיסטוריה/ אופיר עוז 236 עמודים כנרת זמורה-דביר, 2026 קובץ הסיפורים בספר מפתיע ומטריד כאחד. פרויקט הבינה המלאכותית "אָתֶנה" מקבל משימה בלתי אפשרית: שיקום מערכות האיזון האקולוגי של כדור הארץ והשבתו למצב המקורי לפני המהפכה התעשייתית. מכך גם המשמעויות הנגזרות הן מטרידות. האלוגריתם חייב לחשוב מחוץ לאלוגריתם, כי אם לא יהיה כך, ההרס המוחלט הוא בלתי נמנע. ולכן, הסיפורים האנושיים בספר מתנגשים עם הבינה המלאכותית. שאלות של מוסר, תודעה מלאכותית, תודעה אנושית, סביבה ורצון חופשי, עולות לאורך כל הקריאה. שנת 2042, אתנה מחליטה שבשנת 2052 אקלים כדור הארץ ישוב למצבו המקורי והטבעי והאיזון בין האדם לטבע יישמר. תיווצר סימביוזה רצויה ובריאה. היא "מוכנה" לעשות זאת תוך שליטה מוחלטת ושמירה על האדם. כאמור, הסיפורים מתחילים בסימן שאלה מאוד גדול, ובכלל לא ברור האם הפרויקט יצליח. עוז, בכתיבה ריאליסטית, משחקיוּת עם השפה וביקורת על בני האנוש, מעלה את התהייה הזו כל הזמן. הספר בוחן אנושיות ואת האתגרים של ההתמודדות עם המכונה. בתחילת הספר הקורא מתוודע לשלושה דיאלוגים בין המפעילים לבין אתנה. המכונה "מבינה" שהיא תחת שליטת בני האדם ומחויבת לשמור על אורח חייהם, אך מצד שני מופיע פרדוקס בו רצונהָ לאפס את כל ההשפעה האקולוגית בעולם. כך עוז מציג ניגוד פנטסטי בין פשטות הדרישה לבין קנה המידה של תגובת הבינה. ולכן, הספר מלווה בטון קומי-פילוסופי ומעורר שאלות תמידיות לאורך כל הקריאה, כי אולי המכונה לא בנויה לעשות את העבודה שלה, כי אינה מצליחה להתמודד עם היצורים המורכבים והמבולבלים שהם בני האדם. בסיפור "משחק האלוגריתם" (עמוד 49), המחולק למספר מקטעים, הכותרים מופיעים כמהלכי שחמט. למעשה, כאן המשחק מייצג עולם חוקים מוגדר היטב, לכל מהלך ישנה משמעות מעוגנת, אך גם כאן הבינה המלאכותית מעוותת את החשיבה האנושית. כאן טמון הפרדוקס וזהו הנרטיב העיקרי של הספר. עוז מזכיר את אלוף השחמט גארי קספרוב, שנוצח בשנת 1996 על ידי תוכנת "כחול עמוק". למעשה, אזכורו הוא התפר שבין החשיבה האנושית לחשיבה המלאכותית – האדם הוא לא בהכרח היצור החכם ביותר על הלוח. הקונפליקט בין היצירתיות האנושית לבין המחשב מוצג היטב, ובני האדם מתגלים כמנוצחים, למרות ההנחה ההפוכה והרווחת בעניין. עוז מתעסק בלוגיקה ובגבולות הרצון החופשי. אלה נבחנים תמידית לאורך כל הספר. הפרדוקסים של המוסר האנושי מתנגשים עם המכונה הקרה. האם בכלל ניתן "לתכנת" מוסר, והאם חשיבה מחוץ לקופסה ובעזרת אמצעים שתלטניים היא בכלל יעילה? האם זהו איום או מפלט? השאלות האלו לא בהכרח יקבלו מענה בעת הקריאה. כמו כן, הוא מתעסק במשבר האקולוגי, וככותב הוא מצליח להציב מראה מול יחסי הגומלין ההרסניים בין האדם לסביבתו. שם הספר מרמז על העידן שבו האדם אינו עוד מרכז היקום, אלא חלק מסימביוזה רחבה יותר. דרך פסיפס הסיפורים, עוז עוקב אחרי דמויות אנושיות המתמודדות עם אהבה, אובדן, געגוע וחיפוש אחר זהות בתוך עולם טכנולוגי מנוכר. החום האנושי מוחלף לאו דווקא במערכות ידידותיות, העולם הופך להיות לא מובן, וישנה התנגשות תמידית בין התודעה האנושית לתודעה הטכנולוגית. עוז מרבה לכתוב בדיאלוגים. הקריאה בספר קולחת ומהירה, ומאוד קל להזדהות עם הקונפליקטים של הדמויות בו. השיח המתנהל עם הבינה הוא נטול רעש, מאוד חד-משמעי ונטול פואטיקה. בני האדם מנסים לנהל עמה שיח פתוח, רווי סאבטקסט, ספקות וסתירות, אך התשובות המתקבלות הן חדות ורשמיות. אין דיקציה, אין טון ויש עובדות. בעוד השפה האנושית פגיעה ומבולבלת, הבינה מוצגת באופן קר ומחושב. כך ניתן להבחין כמה קשה לתרגם מוסר, פחד, אהבה אנושית ויחסים לסביבה באמצעות שורות קוד בלבד. זהו רומן מדע בדיוני ספקולטיבי המציג ביקורת נוקבת על יחסי הכוחות בין בני האדם למנגנוני הבינה המלאכותית שהוא יוצר. דרך החוקיות של אתנה עוז מצליח לחלץ אמירה מורכבת ונטולת פתרונות פשוטים על מוסר, אחריות ואקולוגיה. הוא מצליח להציג את השטח האפור, זה שאינו ניתן לתכנות, ומתמקד בפרדוקס הקיומי. העולם הדיסטופי הזה אינו רחוק ממציאות החיים, וכאן מובאת התבוננות חשופה על עידן בו ישנה התנגשות בין החמלה האנושית לקרירות המכנית. הספר מרתק ומעורר מחשבה, כיוון שאנו נדרשים להגדיר מחדש את כל מה שאנושי. ולפעמים ההפרדה הזו כמעט בלתי אפשרית.

לעמוד הספר