סקירה על "רקמת חיבור" מאת עדי דקל טטנבוים

הספר: רקמת חיבור · אורית אדיבי כרמי

רקמת חיבור/ אורית אדיבי כרמי 63 עמודים קתרזיס הוצאה לאור, 2026 נקרא באפליקציית עברית רקמת חיבור מחברת: בין איברי גוף, בין קרעי זמן, בין שנים רחוקות וחשוכות לבין שנים מוארות. כרמי מתארת באומץ את דרך החתחתים, החל מהימים האפלים בילדותה ועד להיום, כשהחיים מלאים וטובים יותר, כשהיא מתחממת לאורן של קרני שמש נעימות, מתבוננת מחלון חדרה ומלטפת את השנים ההן, הרחוקות, בכאב ובהשלמה. הכתיבה חשופה, כנה, מעוררת עצבות אך גם שמחה לרגעים מסוימים. הלכידוּת הרגשית בשלה ומפוכחת. כאמור, כרמי כותבת על העבר, על חתונת הוריה שנדמית היום כחנות דיסקאונט (עמוד 6), על לידה באישון לילה ובית ילדות שהוא מאורה אפלה (עמודים 8,7). יש הרבה בדידות בכתיבה, הרבה רבדים וסאבטקסט הנשלף בעדינות, אך גם בבת אחת. היא מתארת את יחסיה עם אמה כמורכבים מרצפים של אהבה וכאב; יש בהם שילוב של קרבה עמוקה, חמלה וגעגוע, אך גם תחושה של זרות, פגיעוּת וניסיון להבין את האם כאישה בפני עצמה. היא מתארת התרחקות, עזובה וחיפוש אחר נקודת אור היכן שאין. זוהי האפלה מוחלטת מלאה בכאב. בקריאת השירים ישנה גם הרגשה של המשכיות. היא מספרת גם על יחסיה עם אביה, והקשר ההורי מודגש כל העת כמשהו בלתי נפרד. דבר התלוי בדבר. חבל טבור שלא באמת נכרת. הגוף והנפש קול אחד הם, ובהתאם לכך הקריאה מאוד אינטנסיבית ומאוד חותכת, אך גם מאופקת. אין מילה שלא במקומה. הכותבת נוחתת בעוצמה, אך גם מצליחה להתעופף כעוף החול. הילדות היא בִּיצה טובענית וגם יער (עמוד 20), היא מתקרבת – מתרחקת, ובמהלך הקריאה היא מתגלה כמרחב של ארכיאולוגיה רגשית; עיצוב ראשוני בו נזרעו הזרעים של מי שהכותבת הפכה להיות. כך, הילדות בספר היא אירוע גופני ולא רק תודעתי. הזיכרונות אינם רק תמונות באלבום, אלא תחושות פיזיות שמרגישים בקריאת השירים. החוויות המוקדמות מתוארות כנחרתו בבשר ובעצמות, כאלה הממשיכות להפעיל את כרמי עד היום. כך עולה דמותה של ילדה המתבוננת, קולטת את עולם המבוגרים, חווה את מה שלא נאמר בבית, ואת הדינמיקה הבינאישית המורכבת בין הוריה. היא משווה את זה לאימא שהיא היום, לילדה שהיא מגדלת; כשהיא מתבוננת בבתה, הילדוּת שלה צפה ועולה מחדש, והרגעים האימהיים משמשים כמראה המשקפת את הילדה שהיא עצמה הייתה מול מי שהיא עכשיו. המתח הזה ניכר מאוד בכתיבה. הכותבת מעלה גם את המתח בין השקט לשאון העיר. בעזרת השקט היא יוצרת את ההתבוננות הלירית, את רקמת החיבור. השקט הוא המרחב בו צפים קולות העבר, הלחישות של הילדות ותחושות הגוף. כך היא מעוגנת במציאות היום ומפענחת את חוויותיה לתוך השירים. היא נעה תמידית בין המרחבים הללו, אולי כדי לתאר את השקט התודעתי שהכתיבה נותנת לה, את החיוּת שהשירים יוצרים ולהדגיש את המקום התודעתי והפיזי בו היא נמצאת היום. זהו אינו רק ספר שירה על יחסים, אובדן וזיכרון, אלא מעשה אמנות עדין של איסוף השברים ויצירת שלם חדש. בשפה מאופקת אך טעונה, ובמבט צלול הנוגע בפצעי הילדות והאימהות, כרמי מצליחה לפרום את החוטים הסמויים ואת היחסים המורכבים בתוך משפחה, ולהטוות אותם מחדש ביופי מכאיב. יש כאן בקשה להאט, להקשיב לשקט שבין המילים ולמצוא את הגלוי בתוך הנסתר. ולכן, זהו קובץ שירים בשל ומעורר מחשבה, שנשאר בתודעה זמן רב לאחר הקריאה בו.

לעמוד הספר