סקירה על "סלון הדחויים: ורוד, לזכרה של ענבר הימן" מאת עדי דקל טטנבוים
הספר: סלון הדחויים: ורוד, לזכרה של ענבר הימן · ערך: תומר קליין
סלון הדחויים: ורוד, לזכרה של ענבר הימן ערך: תומר קליין, אייר: רוני סומק 56 עמודים יונה שחורה- הוצאה לאור, 2026 בפתיחת קובץ השירים כותב תומר קליין ש"ורוד הוא צבע שקל לזלזל בו. הוא רך מדי, מתוק מדי, כביכול לא רציני, אבל מי שהכיר את ענבר ידע: ורוד הוא לא חולשה. ורוד הוא הצהרה." וכך מרגישים כשקוראים את השירים המופיעים כאן. ניתן לשים לב לחדות ולרכות, למבול רגשות ולמילים רועדות. השירה פוגשת את הטרגדיה של השביעי באוקטובר. זה מורגש בטונציה ובבחירת המילים. יש כאן בריחה, הכלה, אור ועומק. ענבר נוכחת בטקסטים בלי להכיר אותה באופן אישי. בשיר "שמלה" של אבישג מטלון (עמוד 7), הפותח את הקובץ, ניתן לחוש את הכאב בשולי שמלה ורודה, בתקווה שאולי תופיע, באור. השיר הזה אופטימי אך מלא ברגשות מעורבים. ובשיר "מאה ואגינות במוזיאון ברוקולין" של איריס שפירא ילון (עמוד 14) מוצג דיאלוג מרתק בין מציאות מדממת, הנצחה ויצירה. השיר מציג דימוי אומנותי הנוגע בגוף הנשי שחולל, עוּנה ונחטף. המיצג הופך לחלק ממנגנון אבל וזיכרון. יש כאן מעבר מהמכלול לזיכרון היחידי. זעקה שקטה בשני שירים אלה. בשיר "אדום זה הורוד החדש" של דן בלומברג (עמוד 24), מוצגת נקודת שינוי ושבירה, מעבר מהסתגרות אל העולם שבחוץ. האספלט מתפורר, וישנו אובדן של גבולות וסימנים מוכרים. בלומברג משתמש בסוגריים ומכניס קול פנימי ופרשני. זהו שיר מאוד עמוק, מאוד נוכח וכל מילה מורגשת. ובשיר "נצח ורוד" של יערה בן דוד (עמוד 35), ניתן להרגיש את הניגוד בין היופי לפגיעוּת (ורוד מול אדום/דם). השיר נפתח בדימוי חגיגי: "נצח שלך יום ורוד חוגג מרשמלו", אך מיד עובר לניגוד מוחלט. בן דוד כותבת מנקודת מבט אומנותית וצבעונית וחוסר המנוחה מורגש בשיר. ובכלל בקריאה מאוד הורגשה חוסר הנוחות. הדיסוננס בין הוורוד לבין ההרס והשחור. התחושות הנוצרות הן מעורבות ומעורבלות. הטונציה בשירים מדגישה את הדיסוננס הכואב. ישנו תפר העובר בין הכתיבה החדה לבין כנות חשופה ומרהיבה המופיעה בקובץ. הספר מציג פואטיקה בלתי מתפשרת, שירים שלא משאירים עין יבשה ומבט אחר, כואב וחומל. הספר משתמש בורוד כדי להאיר את התהומות. זוהי שירה שלא מפחדת לגעת בפצעים מדממים ויוצרת בד בבד מרחב של נחמה וחסד. בתוך האבל הלאומי הספר מעורר שביב של תקווה, דווקא מתוך האובדן והטראומה. הפואטיקה המרובדת אך הפרומה מתורגמת למילים מרפאות ומזקקות את טבח השביעי באוקטובר לכדי אקט המוסיף מבט אחר, הדורש התבוננות מעמיקה בעוצמת הכאב ובענבר.