סקירה על "תולי וליבי" מאת עדי דקל טטנבוים

הספר: תולי וליבי · אורנה ראובן

תולי וליבי/ אורנה ראובן איורים: אפרת לוי 64 עמודים שתיים הוצאה לאור, 2026 בסוף החגים, בשבת האחרונה לפני החזרה ללימודים, תולי וליבי מתעוררות למלחמה. השבעה באוקטובר תפס את כולנו בהפתעה, וראובן מלכדת כאן תמונה המוכרת לכולנו - משפחה הנדרשת להיערך מחדש. המיטות כבר בממ"ד מהקיץ הקודם, ואבא הולך למילואים. ההתמודדות המשפחתית לא קלה, ועל הבנות לקבל אותה. נוצרות תנודות רגשיות לא פשוטות, פתאום גם הלימודים עוברים לזום, לא רואים את החברים וכולם סגורים בבית. אימא דואגת וסבתא מגיעה לעזור. שתי האחיות מתמודדות עם הכאב באופן שונה, האב הנעדר משאיר משקעים רגשיים. נדרש מאמץ חדש. תולי וליבי כואבות את העצב בעיניה של אימא ובנוסף מרגישות את מה שמשתקף ממסך הטלוויזיה: תמונות חטופים, דיבורים על זוועות ורגשות רבים המתערבבים בכאב לאומי. מלחמה שהתחילה ולא ידוע איך ומתי תסתיים. ההחלטה של ראובן לכתוב מנקודת מבט ילדית, תמימה ומפוחדת, הופכת את הכאב בספר לשלם ומצליחה להעניק לו זוויות ראייה שונות. החדשות המתרחשות מערערות את תולי וליבי. סבתא באה לבקר אותן ונשארת, אימן מתמודדת עם מחסור בבן זוג הנמצא במילואים בעזה ולא ברור איך יחזור ואם יחזור, והמצב מורכב וכואב. כאמור, קשה להכיל את מה שקורה מסביב, ובמיוחד לילדים, שרגישים מאוד למתרחש סביבם. ראובן מפרקת את הרגשות, הופכת אותם לפרטים שונים המעידים על צורת ההתמודדות ועל האפשרות להכיל את המצב הקשה. הזמן עובר מהר, חוזרים ללימודים, ליבי רועדת מקור ומחלומות ולא מפסיקה לחשוב מתי אבא יחזור. סבתא כבר חזרה הביתה, אימא עובדת יותר שעות מהמחשב שלה ויש שגרה. תולי גם סובלת מסיוטים, שומעת דיבורים על עזה והראש שלה לא מפסיק לעבוד; היא חושבת על מאורות, מערות, מנהרות, מחילות ועל אנשים חטופים, על אבק ולכלוך, על אבא. היא מרגישה חוסר ודאות. המחשבות לא מפסיקות להעסיק אותה. היא מבינה ולא מבינה מה שמתרחש והיא מחליטה לכתוב. כתיבה היא פעולה מרגיעה, ולכן היא פותחת את "מחברת המלחמה של תולי" ומעלה את כל מחשבותיה. גם המורים בבית הספר עוזרים לה לעבד את המלחמה. בנוסף, היא גם אוספת פיסות מידע ולומדת על עזה, מסדרת את ארון הבגדים שלה שוב ושוב ומתחילה לנהל טקסים בכדי להתמודד עם החרדות. בעיני הסביבה שלה היא מתחילה להתנהג מוזר. תולי מתמודדת עם הפרעה טורדנית כפייתית. באמצעות הטקסים שהיא עושה והמחשבות המתרוצצות לה בראש, היא מנסה לעכל את המצב. זהו ספר נוער וראשית קריאה וכך הוא נוגע בעצבים החשופים של ילדים ומבוגרים. ראובן פותחת צוהר לדברים שלאו דווקא מדברים עליהם, ומצליחה לגלות דרכים להתמודדות ולהקלה על הכאב. גם כמבוגרת, הקריאה בספר עוררה הזדהות וחיוך, ורצון לחבק את תולי וליבי, ילדות הנאלצות להתמודד עם המציאות החדשה. ראובן יוצרת רגישות רבה לניואנסים הקטנים ביותר של הנפש, לדינמיקה הילדית ולהכרה בכאב, תוך התמודדות מעמיקה עם התקשרות, נפרדוּת, אובדן, זיכרון וקרבה. הטקסט משלב פרוזה מאוד ידידותית לקורא הצעיר עם תובנות מעמיקות המתכתבות עם עולמות הטיפול, ניהול הכאב, ההכלה שלו וההכרה בו. יש כאן דיוקן מרתק של טיפול במנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים, התמודדות עם פחד והכרה במציאות. הספר נשאר עם הקורא גם לאחר הקריאה בו, כי ישנה תהודה של התבוננות פנימית ומבט חומל על הרגשות הרבים שנוצרים בעקבות השגרה הלא שגרתית הזו. ראובן מגישה כתיבה עדינה המשקפת את ההסכמה להכיר בכאב ואת האפשרות לדבר עליו, לקבל אותו וללמוד להתנהל בו.

לעמוד הספר