סקירה על "זמן בוורטיגו" מאת עדי דקל טטנבוים
הספר: זמן בוורטיגו · יערה בן- דוד
זמן בוורטיגו/ יערה בן-דוד 96 עמודים ספרי עיתון 77, 2025 כשלמדתי לתואר שני בספרות משווה, הייתה לנו סדנה לכתיבת שירה עם אליעז כהן. עוד לפני התואר הזה התאהבתי בכתיבת שירה, בגלל שיש בה הרבה אמת היוצאת מן הפנים החוצה. וכך הרגשתי גם עם ספרה של בן-דוד, ששאב אותי פנימה. אהבתי את השימוש בחומרים יום-יומיים, המשחק במילים, הצפייה מהצד אך גם בחינת הפנים. פירוט קושי, כאב ואותנטיות חדה: "הלכתי בשביל הנמלים, והופ!" (עמוד 9). בשער "שירי מסע בדרום אמריקה" (עמוד 10); היא משחקת עם השפה. מדברת אל לוסילה, קרן שמש נחבאת, ומתארת אוטופיה המלווה בכאוס. הכתיבה מאוד מציאותית, והיא מכניסה את עצמה לתוך הסיטואציות השיריות ולמֶלל המוגש לקוראים. ישנם תיאורים אינטנסיביים, מאופקים וחדים: "מדברת לעצמי, משננת טעות אופטימית ממקום אחר/ כמו את הדבר הנכון, אור מן ההעדר..." הקורא הוא חלק מהמסע וחלק משפתה של הכותבת. בן-דוד נוטעת שורשים אישיים, מפרקת אותם ומתבוננת במקומות ובזמנים. הכול חולף, אך קיימת התעקשות על הזיכרון: "הפינה השוקקת שלו בקפה טורטוני/ מדשנת זמן שהוא חף משריטה/ אני מתעקשת שישאר כאן" (עמוד 14). היא כותבת על מקומות, אך הנפש במקום אחד. היא גם משתמשת באלמנטים של טבע, אורבניות ואורחוּת לרגע, אך הרצון בניחום ובהישארות במקום הוא החזק. בשער "שירים בימי קורונה" (עמוד 17); הכתיבה מאופקת יותר אך עדיין בוטחת. הכותבת מתארת את המגפה כמשהו שלם שאין להתחמק ממנו. הנגיף הוא כמו אֶל שהעולם חג סביבו וסביב רצונו, והחיים הם דבר תלוש: "ואולי צריך למות כדי להתעורר מחדש..." (עמוד 21) בן-דוד מכניסה לשירתה אלמנטים של אומנות פלסטית, ציירים, קאפלות ומונומנטים. היא משתמשת בשירתה כמו בטכניקת הקולאז', ומחברת פיסות של מציאות, מראות טבע ורגעים חלודים, כואבים ולא שלמים, לכדי תמונה מרתקת. ההרגשה בעת הקריאה היא שיש הרבה משחקיות עם השפה והכתיבה. יש הרבה ארס-פואטיקה המתערבבת עם היום-יום, עם החוויות האישיות והצפייה בעולם חיצוני שלעיתים נראה גווע. למרות הכל, בן-דוד מצליחה להכניס צבעוניות מאופקת בתוך הכאוס. בשער "לא במחול החרבות" (עמוד 25); היא מספרת על הטבח בארמניה, מערבבת שפה בשפה, מתארת בדידות מונצחת ומשתמשת בטבע כראי נוף המשקפים את רוחה: "...נחבטת, מרה, מציתה צמרות עצים" (עמוד 29). היא מכניסה את הכתיבה לתוך עומק כואב, אמתי ושאינו מחפש לרצות את הקורא. בן-דוד מקפידה על משקל, מוזיקליות ובחירה קפדנית של מילים. הספר נקרא על ידי בנשימה אחת. אהבתי את הכתיבה המאופקת אך האינטנסיבית ואת המשחק עם איומי המציאות (מוות, הרס). היא כל הזמן מתכתבת עם הסביבה הפנימית והחיצונית, הטבע והכאב. היא משתמשת בצירופים כ"בשר התות" (עמוד 31) ומתארת ריחות, מציאות אפורה, הפקר ו"בערה איטית" (עמוד 34). חיבור פיסות המציאות, פיסות הטבע ופיסות הכאב נחווים כאסתטיקה של צמצום ואיפוק- הכאב או הסחרור (הוורטיגו) נוכחים דרך מה שלא נאמר ובין השורות. בן-דוד נותנת צורה לחלוף הזמן, העבר וההווה מתערבבים ויוצרים מציאות כאוטית. היא משתמשת באומנות, מיתוסים ומוזיקה קלאסית והאינטר-טקסטואליות שלה הם קסם בספר זה, שכן הם יוצרים עולם מלא בהרהורים, מוזיקה ופנימיות מפוכחת בתוך סחרחורת.